ביטחון בין לאומי – מרתון מההתחלה +המשך (פרק ראשון )

"מתי מגיעים אבא" שאלתי אותו תוך כדי פיהוק כבר הייתי עייפה מכל היום הארוך הזה
רק רציתי כבר לקבור את עצמי במיטה .
" עוד מעט , אליס " אבא שלי ענה בקול שקט .

מזווית עיני יכולתי לראות את השתקפותי במראה, דמות שהיתה לבושה בשמלה מהודרת , מאופרת מעט , שפתיים עבות וחשופות , עיינים חומות שמתקשטות בריסים צפופים וארוכים , ושיער מבולגן ושחור . שערי הארוך הסתדר באופן מבולגן על הכתפים ונטף מים , בגלל גשם כבד שתפס אותנו בשעה מאוחרת . אחרי אירוע החתונה של דודתי הרחוקה רוזלין .
הסתכלתי בחלון , על כל הרחובות המושלגים והעצים הערומים . הרחובות ריקים , אף אחד לא יצא אל הרחוב בקור שכזה .עקבות של חתול בשלג הרך ורק הפנסים מאירים את הרחוב החשוך והקר. "אני כל כך עייפה" המחשבה הלכה והתעממה בראשי. עצמתי עיינים ונתתי לידי ליפול לצד גופי . נגעתי בחלון ונרתעתי מהקור , שיפשפתי את ידיי בניסיון כושל לחמם אותם .
עצמתי את העיינים והרפתי מהמחשבות ואז שקעתי לתוך שינה עמוקה כשאני מכורבלת בתוך עצמי,
מבלי לדעת שזה היום האחרון שלי איתם, עם ההורים שלי …

התעוררתי בתוך שמיכה דקה וסדינים לבנים כשאני לובשת חלוק מוזר .
"איפה אני?" חשבתי מצמצתי לנגד לאור הלבן והמסנוור שבקע ממנורה קטנה . ראיתי אישה זרה ונמוכה עם שיער שחור ודק ועיינים עגולות עומדת לידי ומסמנת וי בתרשים שהיה לה .
"היא הסתכלה עלי וקלטה שפקחתי עיינים. המצב שבו הייתי הזכיר לי סצנה מתוך סרט דרמה קיטשי שראיתי לפני הרבה זמן .
" דוקטור " היא קראה בקול צפצפני מבלי להסיר מעליי את מבטה המופתע.
איש מבוגר עם שיער סיבה ומשקפיים קטנות שלבוש בחלוק לבן ניכנס אל החדר וניגש אליי
" שלום אליס קטליין, אני דוקטור פייץ' " אמר וחייך חיוך אדיב , שמבשר לי רעות .
" מה קרה לי ? איפה ההורים שלי ? " עניתי קצת בתקיפות .
" עברת תאונה קשה ,את היחידה ששרדה מבין כל הנפגעים " ענה בישירות כואבת .
ורק אז הבנתי מה קרה, הבנתי את הדבר הנורא ביותר שקרה לי בחיים, נשארתי בודדה .

דמעה בודדה התגלגלה על הלחי שלי .
פשוט רציתי להעלם , לא היה לי אף אחד, לא היה לי שום דבר שנותר לי לחיות למענו .
פשוט ידעתי שזהו החיים שלי הולכים להיות חיים גרועים , חיים של ילדה יתומה .
האחות והרופא יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד, מה הם כבר יכולים להגיד לילדה שזה עתה גילתה שאין לה כלום יותר?

ישבתי בבית החולים נאנקת מכאבים , כבר לא היו לי דמעות לשפוך , היה נדמה שכל העולם עצר רק בשביל שאני אוכל להמשיך הלאה . העולם יכול לחכות אני עוד לא מוכנה כדי לשכוח את מה שהיה !
ניסיתי להיתישב אך לשווא לא יכלתי
להזיז את האגן , כנראה שברתי שם משהו . מה יהיה עכשיו ? אני הולכת לשהות פה לפחות שבועיים .
הסתכלתי עם התקרה שצבועה בצבע מחריד . סוג של הכלאה בין כחול לירוק קיא ,
איזה מין טיפש ייצבע תקרה בצבע שכזה ? בתי חולים תפקידם לרפא את האנשים לא לגרום לכך שיקיאו!
שמעתי את קול המוניטור המצפצף כאילו לועג לי …
ולפתע ללא שום התרעה מוקדמת קרא אליי קול
"גב' קטליין, בואי לחדר מס' 304 "
הקול ששמעתי היה עבה , היה נדמה שאף אחד לא שמע את זה מלבדי .
" גב' קטליין בואי לחדר מס' 304 , החדר משמאל לחדרך " הפעם נימת הקול היתה רצינית יותר .
"מה הם רוצים עכשיו , אני שונאת את בית החולים הזה !" צעקתי אל הדממה
" אנחנו לא מבית החולים " ענה לי הקול .
"לא מבית החולים ? למה הוא מתכוון ?" חשבתי .
קמתי מהמיטה הלבנה , יחפה עם חלוק לבן ומכוער של בית חולים .
הלכתי על הרצפה הקפואה בצעדים קטנים ככל האפשר , מסתכלת על המסדרון הארוך שהיה ריק עכשיו, הרגשתי עיקצוץ חד מפלח את גופי ועובר מהרגליים עד הראש .הרגשתי איך משהו משתלט עליי ופתאום לא שלטתי ברגלי שרצו אל עבר חדר 304 . לא שלטתי בגופי, כאילו אני בובה על חוט ,
השד ששלט על גופי הורה לי לפתוח דלת לבנה שעלייה התנוסס שלט ברור ועליו כתוב 304. גבר כבן שלושים ישב על ספה בחדר 304 , הוא לבש חליפה הדורה ושחורה כנאה לאיש עסקים . שערו של האיש האפיר , ועל רכתו קעקוע מוזר , האות ב' מחוברת ל-ב' נוספת והיא מחוברת לאות ל' בצורה משונה, מההסימן הזה יכול להיות ? .
" ביטחון בין לאומי " אמר אליי האיש עם הקול העבה שקרא לי מקודם .
" מה? " שאלתי
" ביטחון בין לאומי זה הסמל שעל הרכה שלי " אמר אליי בקול מתנשא .
" אתה קורא מחשבות?" שאלתי כלא מאמינה .
" אני לא צריך לקרוא אותם אני כבר במחשבות שלך "
" אתה עובד עליי? " גיחחתי , לא האמנתי שהוא דובר אמת .
" את לא מאמינה ? תעצמי עיינים " אמר בחיוך של אחד שניצח עוד לפני שהתחילה התחרות .
עצמתי את עייני ובתוך החושך , ראיתי אותו יושב על הספה ומחייך .
הסתכלתי עליו ללא מילים , האם זה יכול להיות ?
" אם תמששי את המצח שלך תגלי בליטה קטנה בצד ימין , השתלנו לך שבב בזמן שישנת , בזכות השבב את רואה אותי עכשיו . את בעצם ישנה"
מיששתי את המצח , ואכן ישנה בליטה קטנה ומחוספסת שכאבה לי כשלחצתי עליה .
"אני מהממשלה , לאחרונה פיתחנו נוסחה מיוחדת , מי שלוקח אותה , ניסים יקרו לו , תיהי לו את היכולת לנסוע בזמן , ויכולת הגנה עצמית משודרגת " אמר בגאווה ובטיפת שחצנות .
" ולמה אתה מספר את זה דווקא לי ?" שאלתי בחוסר נימוס .
" את היחידה בעולם שיש לה את הגן המיוחד שיכול להתאים . בעצם לא היחידה ,יש עוד
נער , צרפתי , שגם לו יש את הגן היחיד הזה "
הסתכלתי עליו , עיני פאורות , בוחנת אותו ואת מה שאמר מפרקת את משפטו לאלפי רסיסים ומחברת אותם שוב . האם זה ייתכן ? אולי אני חולמת ?

" זה לא חלום " הוא אמר , הוא יודע כל דבר שאני חושבת .הוא נמצא בתוך מה שאני חושבת .
" האם נתתי לכם אישור להחדיר אליי את השבב הזה ?!" צעקתי עליו בחוזקה ובחוצפנות .
" את בין החיים למוות , בלעדי השבב שלנו כבר היית מתה.
אם הגוף שלך לא ייקבל את הגלולה בזמן הקרוב עתדך עוד לא איתנו , אליס" הוא הודיע לי .
רציתי לצעוק עליו , להוציא עליו את כל המתח והכעס שהיו בי , אך לא הספקתי .
הכל התפורר מסביבי והפך לשחור ואני נפלתי , נפלתי לשום מקום בתוך כל השחור והפירורים של העולם . עד שנחתתי על רצפה קשיחה והתעוררתי .
הייתי שוב בחדר הניתוח .
וליד מיטתי עמד מגש קטן עם רגלי עץ ארוכות , על המגש מונח דף עם חוטם הביטחון הבין לאומי ועליו ישבה גלולה קטנה וצהובה . לקחתי את הגלולה הצהובה והבהירה והתבוננתי בה , ומהר הכנסתי אותה אל פי ובלעתי .

אחרי שלקחתי את הגלולה חמימות התפשטה בבטני והפצעים נרפאו ונעלמו כלא היו כלל .
" עשית את הבחירה הנכונה " אמר האיש מחדר 304 ,הוא עמד בפתח הדלת .
"קוראים לי אריק " אמר , נכנס אל החדר ומתיישב על כורסא אדומה מקטיפה שעמדה ליד המיטה שלי . הסתכלתי עליו במבט ממוקד , "למה אתם עושים את זה ? אני מניחה שלא סתם נתנתם לי כוחות מיוחדים " שאלתי אותו ,הפעם בנועם ושלווה שהחדירה בי הגלולה הצהובה .
"אני רוצה להסביר לך למה נכנסת " אמר בקול ממוקד .
" אנחנו , הביטוח הלאומי , הוא אירגון , שמגן על הכל , על כולם , על כל הזמנים מאז תקופת ימי הביינים " הסביר לי .
" בעוד אלפיים שנים מהיום , קבוצת אנשים מסוכנים ביותר ינ…"
" מה זאת אומרת מסוכנים?" הפסקתי אותו באמצע ההסבר , הוא לא הטיף לי ,כמו שחשבתי שיעשה אלא ענה לשאלתי .
" אנשים בלתי מנוצחים , הם לא מתים , לא מזקנה לא ממחלות לא ממפגעים פשוטים כמו סכינים אקדחים וכן הלאה ולא מכומרים כימיים . גופם נפגע רק מגלולה מיוחד שאנחנו פיתחנו בשנים האחרונות. הגלולה הזאת נמסה על הלשון " המשיך והסביר .
" איך אתם יודעים שהבלתי מנוצחים יעשו נזק בעוד אלפיים שנה ?" שאלתי את אריק .
" לפני פחות מחצי שנה , איש אחד שבא מאותה תקופה הביא לנו הוחכות , וסיפר לנו על מה שיקרה "
הנהנתי אליו , שידרתי אליו הבעת ביטחון , לא ידעתי אם הוא דובר אמת , אך בבטני מסתובבת תחושה טובה לגביו ,

אני יודעת שאי אפשר ללכת שולל אחרי בחור שמדבר שטויות כאלה , אבל בכל זאת הלכתי אחריו , אני כבר אברר אחר כך את הפרטים האחרים .
אני נכנסתי לביטחון הלאומי הזה , אני הולכת לקחת חלק במשהו מאד חשוב , אני הולכת לשנות את העתיד .
" מסתבר שהבלתי מנוצחים , התגבשו כבר לפני מאות שנים והיוו מטרד למשך כל ההיסטוריה . שמם
המקורי בספרדית הוא
invencible, מנהיגם הקדום גר בין השבטים האינדיאנים . הוא חי בערך ב- 1625 בצפון ארגנטינה , שבט האינקה"
אריק קם מהכורסא והתקדם אל עבר הדלת .
" עכשיו את כבר חלק מהארגון , את הולכת לעבור סדרת אימונים לקראת המשימה שלך .
בואי אחריי " אמר ללא שום נימת הבעה בקולו . הבעת פניו האטומה התחלפה לחצי חיוך מסופק.

קמתי מהמיטה . הלכתי אחריי אריק , שהוביל אותי במסדרון הארוך אל עבר דלת לבנה וגבוהה ," מהיום תישתמשי בכרטיס הזה כדי שנזהה אותך " אמר ושלף מכיסו כרטיס מגנטי שחור ומבריק שבצצדו הימני מוטבע הסימן של הביטחון הלאומי ולידו שמי שכתוב בכתב קטן .
לקחתי את הכרטיס השחור והחלק ואחזתי בו בידי הקפוצה .
אריק פתח את את הדלת הלבנה , הרמתי את ראשי וראיתי אולם גדול , קירותיו לבנים אך אינם חשופים ,
על הקירות היו תלויים לוחות אלקטורוניים ענקיים ועליהם תרשימים שמתחלפים כל דקה.
היו באולם לפחות חמישים אנשים שלובשים חליפות . חצי מהם יושבים בשורות של שולחנות אישיים ועליהם המון דפים ומחשב אחד .
קול תקתוקי מקלדת נשמע ברקע , החצי השני של האנשים התרוצצו ממקום למקום נכנסו ויצאו מחדרים צדדיים ודיברו עם אנשים אחרים . מזווית עיני ראיתי את דוקטור פייץ' נכנס אל חדר צדדי , הייתי יכולה להישבע שגם האחות המעצבנת הלכה לצידו .
אריק הוביל אותי אל אישה בחליפה , שחיכתה לנו .שערה החום היה אסוף בשיכה זהובה אל גבה ותלתלים קצרים קפצו ליד פניה העגולות . החליפה השחורה שלה תאמה לחליפתו של אריק .
" שלום אליס , לי קוראים מקיילי ברוכה הבאה לביטחון האומי " בירכה אותי וחייכה חיוך חביב .
לחצתי את ידה . " אליס ,את צריכה לעבור את ההשבעה וההכשרה , היום תישני במלון שלנו ארוחת הבוקר ב 09:00 נעדכן אותך בפרטים נוספים בהמשך " מקיילי אמרה את הדברים כאילו שיננה אותם מראש , בקצב אחיד ובסבלנות . " בעוד שעה תיהיה מוכנה , יבואו לאסוף אותך מחדרך . החדר שלך הוא חדר מספר אחת עשרה , קומה ראשונה .תעלי במעלית הזאת , ותשתמשי בכרטיס המזהה שלך בתור מפתח לחדר ."
אמרה מקילי והצביעה על מעלית שמשמאלנו . " תודה " אמרתי בקול ידידותי .
עכשיו אני צריכה להיות במיטבי . צעדתי בבטחה אל המעלית כשאני נזהרת לא להיתנגש באנשים שמתרוצצים לידי . לחצתי על כפתור הכסוף שמזמין את המעלית ובתוך שנייה המעלית הגיעה ופתחה את דלתותיה . נכנסתי למעלית , ולחצתי על הקומה הראשונה . המעלית היתה מרווחת וקירותיה היו עשויים שיש לבן-חום, מראה השתרעה על אחת מדפנותיה של המעלית .

דלתות המעלית נפתחו ויצאתי אל הקומה הראשונה , שטיחים אדומים ודלתות עץ כההות .
היה קל למצוא את חדר אחת עשרה , הדלת השנייה ממול למעלית .
התקדמתי אל חדר מס' אחת עשרה והכנסתי את הכרטיס המגנטי שלי לתוך המקום המיועד לכך .
הדלת נפתחה פנימה , והחדר היה נוח ויקרתי , ריצפת פרקט בהירה ,
מיטה זוגית גבוהה עם סדנים בצבע אדום דם , ארון זכוכית בו מסודרים כמה מהבגדים שלי ,
חדר אמבטיה ובו אמבטיה עגולה וגדולה , ושולחן כתיבה קטן שעשוי מעץ שחור , על הקירות היו תלויים ציורים יפים . סגרתי את הדלת ופשוט נפלתי על המיטה , הייתי כל כך עייפה ,אפילו לא שמתי פיג'מה הלכתי לישון עם כותונת בית החולים המכוערת .

התעוררתי משנתי הקצרה והמספקת .
שיפשפתי את עייני והבטתי סביבי בחשדנות , לרגע שחכתי איפה אני נמצאת וקפצתי מהמיטה במהירות , אינסטינקט טיבעי , שהייתי רגילה אליו .
לבשתי חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים שחורות צמודות , הבגדים שהיו מונחים על מיטתי . לפתע שמעתי דפיקה בדלת , התקדמתי אל עבר דלת העץ ופתחתי אותה ,
שני אנשים היו שם האחד לבוש בחליפה שחורה והשני לבוש בחליפה תואמת לשלי .
האיש בחליפה השחורה ניראה רציני , שיערו השחור מעוצב בג'ל ומשקפי שמש הסתירו את עיניו.
הבחור השני , שהיה לבוש כמוני היה בוגר ממני בערך בשנה . שערו השחור הסתדר באופן מושלם והתאים לצבע עורו שהזכיר לי צבע קפה מריר . עיניו החומות-כמעט-שחורות הראו לי מבט נחוש אך ידידותי ." שלום אליס , אני רובי אני המדריך שלך ושל דילן לאימונים ולהשבעה " אמר האיש עם החליפה והצביע על הנער .
" אז לאן הולכים ?" שאלתי , מנסה לצאת מהמטח שהשיחה הזו הביאה איתה .
"להשבעה" ענה רובי בקול מתון .
לפתע קול מחוספס נשמע " קש קש עבור , ההשבעה נדחתה בשעה , פרטים נוספים
בהמשך קש קש " גבר דיבר מתוך מכשיר הקשר של רובי . " קש קש עבור ההודעה התקבלה " אמר רובי למכשיר .
" אתם משוחררים , אני אבוא רבע שעה לפני ההשבעה לאסוף אתכם , משמע 17:45 , ביינתים תחכו לי פה בחדר של אליס " הודיע רובי בקול רציני והלך .
נכנסנו אל החדר , דילן הסתכל סביבו קצת מבולבל .
" מה קרה ?" שאלתי את דילן כשאני מתיישבת על המיטה .
" כלום , פשוט לי נתנו חדר בגודל האמבטיה שלך " אמר אליי בחיוך קטן.
צחקתי צחוק רך שכמעט לא נשמע .
" אתה לא נראה צרפתי " אמרתי , כמובן שיצאה לי מהפה שאלה שטותית למדי .
" כי אני לא צרפתי , עברתי לצרפת רק השנה " עונה לי בקלילות , כאילו אנחנו מכירים כבר שנים.
" אז , מה הסיפור שלך ?" שאל אותי .
" אריק , השתיל לי שבב במצח , ראיתי אותו בבית החולים , אחרי שהורי נפטרו " עניתי לו , מנסה להסתיר את האימה והעצב שבתוכי .
ניחשתי שהוריו לא נפטרו , ואם הם לא אז חטפו אותו או משהו כזה …
המשכנו לפטפט על דברים מגוחחים ומבלי לשים לב חמקה לה שעה קלה מתחתינו .
" בואי נצא החוצה רובי אמור לבוא " קם והתקדם אל עבר דלת העץ שלי , פותח אותה .
ראינו את רובי בקצה המסדרון מסמן לנו להתקדם לעברו .
הלכנו אל רובי , הכנתי את עצמי לאימונים ולהשבעה , זה הולך להיות ערב ארוך ….
לא שמתי לב שלא הוצאתי מילה מפי כל הדרך עד לחדר ההשבעה , נכנסנו דרך דלתות זכוכית אל חדר שבמרכזו שולחן מלבני ויוקרתי , מסכים כבויים ופוסטרים של צורות גיאומטריות עיתרו את הקירות.
בפנים חיכו לנו אנשים שלושה אנשים , אריק שהפעם היה ריאלי , קיילי שאותה פגשתי באולם , ועוד אישה שלהערכתי כבת שלושים וחמש . גבוהה , בעלת שיער חום ועיני שקד יפות .
אני ודילן נעמדנו אחד ליד השניה כשמאחורינו נמצאות דלתות הזכוכית .
רובי , אריק קיילי והאישה בעלת עיני השקד עמדו מולינו ,
" שלום , אני דיאנה , ואני ראש הארגון " אמרה האישה הזרה .
דיאנה ניגשה ישר ולעניין , לא היה לה זמן למשפט מיותר ,
" תחזרו אחריי " אמרה ועשינו כדבריה .
"אנחנו אליס קטליין ודילן ג'ונסון נשבעים להיות נאמנים לביטחון הלאומי ולעשות הכל כדי להגיע למטרה " אמרתי את המשפט בקול ישר ובטוח ,הרגשתי נינוחות מתפשטת בגופי .

כולם יצאו מהחדר ורק רובי נשאר איתנו , " קדימה , אנחנו מאחרים להכשרה " אמר קצת לחוץ .
יצאנו דרך דלתות הזכוכית הגדולות , והתקדמנו אל עבר אולם ההכשרה כשמשני צדדינו דלתות זכוכית רבות , רק טקטוק נעלי המקישות על רצפת השיש נשמעו ברקע . חלפנו על פני אנשים רבים שהסתכלו עלינו ולבסוף הגענו לאולם ההכשרה, רובי משך את דלתות הברזל הכחולות ונכנס פנימה , בפנים היו עשרות תחנות הכשרה ,
בכל תחנה כלי נשק שונים מכל התקופות , ודרכים מגוונות ורבות להציל את עצמנו בעת צרה .ליד כל תחנה עמד עובד שמוכן ללמד אותנו את כל מה שאנחנו צריכים לדעת הקשור באותה תחנה .הסתכלתי על האולם הגדול נדהמת , התחנות העיקריות היו זירת היאבקות , מטרות לפגיעה בחץ קשת , זירה שבה נלחמים בחרבות ,
תחנת הסוואה , ירי ברובים ובאקדחים ושולחן זכוכית ריק שעמד מולנו . רצפת האולם היתה רצפת גומי חלקלקה , ועל התקרה היו חלונות קטנים ומלבניים ,קיר טיפוס עמד איתן בקצה האולם, לא נראה לי שנשתמש בו היום .
דילן ניגש לזירת האיבקות וההגנה העצמית , אני הלכתי ללמוד איך להילחם בפגיונות וסכינים . התאמנתי הרבה בפגיעה בבובות בדיל אנושיות למדי וממוכנות . החדרתי את סכיני היישר אל ליבם המזויף , ולפעמים אל רגליהם , מה שהיה מעט אותם ונותן לי ייתרון . לאחר מכן יריתי על מטרות עץ ציבעוניות עם חץ וקשת , ואחרי כמה נסיונות כושלים הצלחתי לפגוע גם בלב המטרה . דילן ניגש לתחנת הירי, מתנשף לקח בידיים קלילות חץ ומכניס אותו אל תוך קשת מאובזרת . הוא נעמד לידי פוגע במטרות זה אחר זה ללא שום קושי . לבסוף אחרי שכל אחד סיים את התחנות הנחוצות לו , ניגש אלינו רובי " הציונים שלכם גבוהים , ועכשיו יש משהו אחרון שאתם צריכים לעשות " אמר באדישות והוציא מתיבה , שני שעונים , משקפות , אקדחי ליזר , מכשיר עגול ומוזר ותיק גב חום .
התיישבנו אל מול השולחן הריק והקשבנו לרובי
" השעונים האלה , מראים לכם את השנה , החדש והיום המדוייקים בנוסף לכך הם סורקים חומרים שאתם לא יכולים לזהות והדבר האחרון שהם עושים זה משממשים לכם לחצן מצוקה " אמר כשהוא מצביע על כפתורים קטנים שעל השעון . " הדבר הזה יכול להכין לכם בגדים מתאימים לתקופה או למצב שבהם אתם נמצאים ואיתו אתם גם מצלמים ומקליטים " הוא הסביר והראה לנו את המכשיר העגול והגדול.
" בתוך תיק הגב הזה יש ויטמינים מתומצתים , מים , מיקרופונים זעירים ומצלמות זעירות שאותם תוכלו לשתול אצל אויבים ,שק שינה , משקפות , כלי נשק והכי חשוב מכשיר הקשר הזה – איתו אתם יכולים ליצור קשר אחד עם השני או איתנו , בנוסף יש גם אוזניות , למקרה שאתם צריכים שהסביבה לא תשמע את מה שאתם שומעים " הוא הראה לנו את מכשיר הקשר והכניס אותו בחזרה אל התיק .
" מה זה וויטמינים מתומצתים?" שאלתי את רובי .
" אלו ויטמינים שמספקים תחליף למזון , במקרה שנגמר לכם האוכל או הכסף ,
שחכתי להגיד לכם , יש בתוך התיק הזה תא ובו סכומי כסף גדולים מכל תקופה " אמר .
ציפיתי לדברים משוכללים כאלו.
" מתי אנחנו יוצאים ?" שאל אותו דילן בשאננות .
" מחר בערב , אחרי שתסיימו את כל התחנות שבאולם ותעברו הדרכה בנוגע לנסיעה בזמן." ענה רובי במובן מאליו .

" אתם משוחררים , אתם יכולים לחזור לחדרים " אמר רובי.

אני ודילן קמנו ממקומנו והלכנו לכיוון הדלתות הכבדות , דילן פתח אותם במשיכה ויצאנו מהאולם .

הלכנו במשך המסדרון הארוך כשעל הפרצוץ שלי הבעת פנים חמוצה.

הגענו אל המעלית , לחצתי על קומה ראשונה הסתכלתי על דילן במבט שאלה של

לחצתי על הכפתור של הקומה הראשונה .

ציפתי שילחץ גם הוא על מספר קומתו , אך הוא לא עשה זאת , כנראה גם חדרו נמצא בקומה הראשונה .

אז יצאנו מהמעלית , ונכסנו כל אחד לחדרו , החדר שלו נמצא רחוק יותר מהמעלית , בצד השמאלי יותר . העברתי את כרטיס הזיהוי שלי בחריץ המסומן ונכנסתי לחדר .

גררתי את רגלי הכבדות אל המיטה הגבוהה, חלצתי את נעלי התפשטתי ובפעם השנייה , נפלתי אל תוך המיטה הרכה ….

אפילו לא חשבתי על להיתקלח , או משהו דומה ….

____

"אמא כואב לי !" בכתה הילדה הקטנה .

"אל תיבכי , אליס מתוקה " דיברה אליה ברוך וליפפה סביב ברכה של הילדה תחבושת לבנה .

הילדה נרגעה ושאלה " ומה יהיה כשלא תיהיה איתי ? מי יחבוש לי את הפצעים ?" שאלה הילדה בפליאה .

"אני תמיד יהיה איתך " חייכה אליה אמה ושלחה לה מבט חם ואוהב.

_____

עוד חלום מטופש וכואב שצץ מעברי הרחוק .

צלצול מרגיז העיר אותי משנתי ולא הפסיק לצלצל גם כשניסיתי להתעלם ממנו .

אז התעוררתי , צחצחתי את שיניי בחוזקה ובמרץ ואחרי זה יכולתי להרגיש דם .

סרקתי את שערותי השחורות בעדינות , אין צורך להפעיל עליהם לחץ כדי להגיע לתוצאה טובה .

ומהר לבשתי את בגדי , לבשתי בגדים נוחים שיתאימו להמשך ההכשרה . לקחתי את הכרטיס המזהה שלי ודחפתי אותו

עמוק אל תוך כיס הז'קט החום שלי . יצאתי מהחדר וראיתי את דילן עומד בקצה המסדרון ומחכה למעלית .

התקדמתי לעברו " בוקר טוב " אמר דילן כשהבחין בי מתקרבת אל כיוונו .

" בוקר … עוד עשר דקות מתחילה הארוחה " אמרתי כשפיהוק גדול קוטע את דבריי .

נכנסתי אל המעלית בצעדים שקטים , לוחצת על הכפתור של קומת הלובי .

הגענו ללובי , הדלתות נפתחו ולפתע אזעקה מחרישת אוזניים פילחה את הדממה .

רצנו במהירות ללובי , הבחנו ברובי ואריק שרצים אלינו ומובילים אותנו במהרה אל גרם המדרגות שמימנינו .

אריק דחף במהירות את הדלת הכבדה וחילק לנו במהירות פנסים שחורים .

רצנו ורצנו ורצנו אולי עשר קומות מתחת לאדמה ! ואחרי שעברנו את עשרת הקומות האלה רובי ואריק עצרו

" תמשיכו עוד עשר קומות עד שתגיעו לדלת ירוקה !" רובי צעק אלינו וזרק לידינו שתי תיקים חומים .

" ואל תעצרו עד שתגיעו למטה !" אריק צעק גם הוא .

ראינו את אריק ורובי חוזרים במעלה המדרגות , לא מותירים לו ברירה.

רצנו ורצנו ורצנו במשך אולי שעה רק רצנו.

ראיתי את הדלת הירוקה , כמעט הגעתי אליה , ושמעתי קול חזק , פצצה שקולה הרועם הגיע עד עשרים קומות מתחת לאדמה , זה לא סימן טוב…

אחרי הפצצה הראשונה נשמע קול זהה לקול הראשון רק יותר חזק , מספיק חזק כדי להרעיד את הריצפה ולהפיל אותי ארצה .

כאב אחז בידי המדממת .

דילן פתח את הדלת נכנסתי פנימה וגיליתי מול עיני חדר מאובק מעט וקריר , על אחד מקירותיו ניצב ארון שדלתותיו פתוחות ובו אוכל משומר.

התיישבנו על הרצפה , מותשים . תחושת הקלה קטנה העלתה חיוך על פניי . הסתכלתי על פניו של דילן והוא הסתכל עליי קצת מודאג .

" תעזור לי למצוא מפה או בדאו תחבושת או כל דבר שיגכול לעזור " אמרתי לו, מנחשת את מחשבותיו שמנסות למצוא פתרון לבעיית היד שלי .

היד שלי כאבה מאד , אך נראה היה שלא צברתי אותה אלא רק נקעתי . לא ייחסתי לכאב חשיבות רבה וכך נפטרתי ממנו .

חיטטתי בארון כדי למצוא מטלית או תחבושת כדי להפסיק את הדימום .

בארון לא מצאתי שום דבר שיכול לעזור .

הסתובבתי בייאוש אל דילן מקווה שהוא מצא משהו וראיתי אותו חותך בעזרת סכין ארוכה חתיכת בד עבה מתיקו החום . " יש לך רעיונות טובים"

אמרתי לו ולקחתי את הבד מידיו . ליפפתי את הבד החום סביב הזרוע והידקתי אותו , התעלמתי מהכאב .

כשהסתכלתי על התיק ראיתי נייר מגולגל עומד בו , הושטתי את ידי ופרסתי אותו .

לכבוד אליס ודילן ,

אם אתם קוראים את המכתב הזה משהו נורא קרה , אני ואריק לא מתים , אך אנחנו לא נוכל ליצור איתכם קשר , נוכל ליצור איתכם קשר רק כשתיהיו במשימה . אחרי שתקראו את המכתבףתשנו במקלט לילה אחד ולמחרת בשמונה בבוקר צאו לדרך .

תהליך הנסיעה בזמן פשוט : פשוט תרגישו שאתם שם , תדמיינו את זה .

אתם לא צריכים לעשות חזרות .

עכשיו , הכל מונח על כתפיכם , תסעו בזמן לשנת 1627 , לתאריך 12.8 בצפון ארגנטינה . המשימה שלכם היא לחסל את הבילתי מנוצחים .

– תמיד תפקחו עיינים .

רובי .

לצדה מכתב הייתה מפה , כנראה של צפון ארגנטינה .
לאחר שבחנו את המפה היטב הלכנו לישון בתוך שקי השינה .
בתחילה , כשניסיתי להרדם , המחשבות לא יצאו מראשי . פעמים אחדות הצלחתי לרוקן את ראשי אבל אז שעצמתי את עייני ,
ולא לשנייה אחת ,הם הציפו אותי שוב . באמת שהעדפתי לישון , ידעתי שבלילות הבאים המצב יהיה פחות נוח .

לבסוף ראשי הניח לי וצללתי אל תוך שינה עמוקה .