הקטנוע

שנה שלמה עם האהוב שלי מאור, שנה שנראת כמו יום אחד, הכל נראה נפלא, כמו חלום לא מציאותי, הלוואי שלעולם לא אתעורר מהחלום הזה. אני אוהבת אותו כל כך.
הכרתי את מאור בזכות חברתי סתיו, הוא היה ידיד שלה. אני עדיין מוכירה לה תודה על כך שבזכותה חיי מאושרים.
ביום שישי אני ומאור קבענו לצאת לסרט. היה לו קטנוע, מהסוג הטוב. ב 7 בערב הוא בא לאסוף אותי לקולנוע. כשהגענו לשם היה תור ארוך והחלטנו לוותר על הסרט וללכת לפארק ולהיות ביחד רק שנינו. היה כל כך כייף, רציתי רק להישאר איתו כמה שיותר עד ששמתי לב שהשעה כבר מאוחרת והייתי צריכה לקום למחרת מוקדם בבוקר. לא רציתי לסיים את הערב אבל הייתי חייבת. מאור כמובן אמר שהוא יקפיץ אותי על הקטנוע. הוא נסע במהירות המותרת, אבל פתאום מכונית התנגשה בנו.
קמתי בבית חולים אחרי התאוששות קצרה והשאלה הראשונה ששאלתי כשרק פקחתי עיניים היתה "איפה מאור?" אמא אמרה לי שמאור לא איתנו. "מזאת אומרת לא איתנו?" שאלתי בבכי, "הוא לא בחיים יותר, הוא נהרג בתאונה שעברתם" אמא אמרה. כששמעתי את המילה נהרג הלב שלי הפסיק לפעול, לקח לי שעה לצאת ממהלם ומהשוק הענק ששרר סביבי. בכיתי שעות על גבי שעות והדמעות לא הפסיקו ליזול.
אלוהים שלח לי מלאך אבל לקח לי אותו. איך עשית לי את זה? איך אצליח לקום מהמיטה ולהמשיך בחיי? לחיות בלעדיו נראה לי כמו גיהנום, גיהנום לא מציאותי !