הסיפור ה – 400 שלי – פרדוקס – פרק 21

פתחתי את הדלת בביתן האדס. באותו יום קיבלתי את כלי הנשק שלי. חרב באורך בינוני שלה קת מצופה מתכת קלה ועליה אות יוונית. Σ.
היה לה ניצב עשוי ברזל שאותו חגרתי על החגורה ואליו הכנסתי את החרב.
זה לא היה כל כך נוח אבל ניסיתי להתרגל.
החושך בביתן שלי היה בלתי נסבל עד כדי כך ששלפתי את החרב שלי וחתכתי לי חלון. החרב עברה בקלות דרך הלבנים והבטון. כירון הסביר לי שהלהב עשוי ארד שמיימי, ושהארד הזה לא פוגע בבני תמותה, אך יפגע במפלצות וחצויים.
מהחלון המאולתר שיצרתי קיבלתי נוף פנורמי מרהיב על המחנה.
עלי שלכת רקדו על הדשא.
יצאתי החוצה מהביתן שלי כדי ללכת לשיעור לחימה בחרב.
מכיוון שאני בן האדס היחידי במחנה, אני נאלץ להילחם בחרב כל פעם עם ביתן אחר, על פי השעות.
הפעם עמדתי להילחם בחרב נגד ביתן אפולו.
הייתי מדוכא. מאוד מדוכא. השמיים אומנם היו כחולים נטולי עננים, אולי שמעתי קולות צחוק אבל הייתי מדוכא. בכל ליבי הצטערתי על כך שאני חצוי.
יצאתי מהביתן ושם פגשתי את תומר. מחוץ לביתן.
"אתה יוצא להילחם?" שאל תומר.
"פחות או יותר" אמרתי.
"אולי תבוא איתי לנהר?" שאל אותי תומר והביט בי במבט מתחנן.
"נשמע הרבה יותר טוב מכל דבר אחר" אמרתי.
"אבל בוא נדבר עברית בבקשה" אמר לי תומר. אפילו לא שמתי לב שאני מדבר בפולנית. זה היה כל כך פשוט, דיברתי את זה שוטף בלי תרגול. סופסוף משהו שאני לא נכשל בו.
"בסדר" אמרתי.
הלכנו לכיוון הנהר והתיישבנו על הדשא. חשבתי לעצמי, כמה אנחנו דומים במיקום לילד ההוא ולתומר, לתמונה מהעבר.
"אתה רוצה לעזוב?" שאלתי אותו.
תומר הביט בי במבט של פליאה.
"מה?" הוא שאל בחשש.
"כן, שאלתי אם אתה רוצה לעזוב?" אמרתי.
"לא" אמר תומר "אני לא עוזב אותך, אפילו שאני יכול".
הסתכלתי אליו, אל תוך העיניים הירוקות שלו. פעם הייתי בטוח שהעיניים שלו אומרות הכל. עכשיו, זה היה נראה כאילו משהו נכבה בתוכן ויותר לא ניתן לראות את הנשמה שלו. מוזר וקצת מטריד.
ואז שמעתי קול פרסות מאחוריי.
"תומר, סהר?" שאל כירון.
"כן" אמרתי.
"כן" ענה תומר חלוש.
"בואו בבקשה איתי לבניין המרכזי, יש לנו על מה לדבר" אמר כירון.