ואת לומדת להעריך

ובבוא יום מבול את לומדת
מהו צורך אדיר לחום
כשכל מי שנותר,טורק דלת
את נצמדת להמולה

פתאום בין כולם מרגישה שייכת
כשאת לא נצמדת להרגל והחשוב
כשאת מניחה לדלת להטרק
ומנסה לפתוח איזו דלת
שללא שום מודעות
תמיד היתה פתוחה
ואת מגלה אט אט
את מגלה עולם.

שכולם אותו דבר
אך חלקם לא משתנים
לא מעמידים פנים
פשוט הם ללא ציפיות
הן מהם והן ממך

ובין המילים
אלה שכולם מפזרים
את מחייכת פתאום לאלה
שלא מרכז בחייך
שהם רק שבים ובאים
הם לא אורחים
הם חלק

ואת לומדת להעריך זאת
ולקבל כל דבר קטן
פיצפון.

בחיוך והערכה
כי ככה זה כשלומדים
מהו מבול אמיתי באמצע הקיץ

וזה בלתי נקלט
שברגע שהרגשת שאבדת הכל
הבנת שהכל לא חייב להיות גדול
שהכל יכול להבנות מכלום.