אין אני בלעדייך

נוסעת באוטובוס לת"א.
מתבוננת בחלון,נופים שעוברים במהירות,כאילו טסים.
רגעים קטנים שאי אפשר להחזיר.
נסענו מהר והיו דברים רבים שחמקו מעיניי.
לפעמים בא לי לצעוק לנהג שיחזור אחורה,
לא רוצה לפספס עוד דבר בחיי.

בשמיים כוכב נופל,וברקע שיר אהבה דביק.
היתי רוצה שתיהיה כאן,שנחזיק ידיים, בנסיעה הזו לת"א.

אנשים רבים עולים על האוטובוס,
אבל אין אחד שיצליח להסית את תשומת ליבי ממך.
אמנם לא עלית על הנסיעה הזו לת"א,
אבל בשבילי אתה איתי כל הזמן.

כשירדתי מהאוטובוס ראיתי אותו.
בשבילי הוא היה מושלם.
לא רציתי לשנות בו דבר חוץ מהעובדה שלעולם הוא לא יוכל להיות אתה.
כל הזמן הזה שהייתי איתו,
כשיצאנו,צחקנו,השתוללנו ובילינו חשבתי על כל הדברים המטורפים שעשינו יחד.
אתה ואני.

אני משתגעת.
נמאס לי שאתה פה.
נמאס לי שאתה נמצא בכל מקום שאליו אני הולכת.
נמאס לי שגם כשאני סגורה בחדרי חדרים,אינני לבד.

כל פעם שאני מורידה מעצמי חולצה אני נזכרת איך הפשטת אותי בחורף קר,ולחשת לי
שמתחת לבגדיי יש סיפור ללא סוף..

בחדר חשוך,במקום לא מוכר
אני נשכבת על מיטה,והוא שוכב מעליי.
הוא מחבק אותי,ואני חושבת עליך.
הוא מנשק אותי,ואני טועמת אותך.
אני נותנת את עצמי,ומרגיש לי רע.
זה פשוט לא אתה,ואני,לא יכולה להנות עם אחר.
אחרי הכל מבינה,שפשוט אין כמוך.

הוא שפוך על המיטה,שיכור.
אני מסתכלת עליו ונזכרת ביום שבו נשבעתי שיותר לא אשתה אלכוהול לעולם.
אני הולכת להתקלח.
כבר שכחתי היכן אני נמצאת.
כשהמים זורמים באיטיות על גופי אני מרגישה אותך שוב,כמו אז.

מהי התחושה הזו,אותה תחושה ישנה.
אותה תחושה שתמיד מתחזקת,
שהאהבה שלי אליך היא הדבר הכי חשוב.
אותם דברים קטנים,שקיבלו משמעות עצומה ותפסו חלק כה גדול בליבי.
לחבק אותך כשאתה מלטף אותי..
לנשק את שפתיך,לצאת מדעתי.
ללכת לאיבוד בין זרועותיך ולעולם לא להרגיש אבודה.
להפשיט את בגדיך ולהתאהב בכל נגיעה שלך.
להתעכב על כל שניה ורגע,ולא לדאוג לזמן.
לצפות בך ישן,ולהתאהב בכל נשימה שלך,בכל תזוזה קטנה.

חוזרת לחדר.
הוא עדיין שיכור,שפוך על המיטה.
נזכרת ביום ההוא:

עולה הבוקר,קמתי ערומה במיטה זרה.
פרחים בצד ימין של מיטתי,
שוקו קר על מגש קטן עם קוראסון בצד.
במה זכיתי שמגיע לי פינוק שכזה?

מסתכלת סביבי ורואה משפחה וחברים.
למה אתה לא כאן ?
הראש כואב לי,בחילות נוראיות,והרגשה זוועתית.משהו רע עומד לקרות.

מיד שאלתי עליך.
איפה אתה? למה אתה לא פה איתי?
פלאשבקים מכים בראשי.
משהו מעורפל מתעורר בזיכרון ..
מסיבות ריקודים,שתייה חריפה..
כולם מסתובבים סביבנו,אנחנו מתנשקים על הרחבת ריקודים.
יוצאים מהמועדון במהירות,מתחרמנים קצת על דלת האוטו..

נכנסים למכונית,
אני מתניעה.
אנחנו נוסעים הביתה.
פתאום קוטע את מחשבותיי קולו של אבי.
מכל מה שאמר הבנתי רק כמה מילים שהיו לי ברורות:
-"אתמול יצאתם לבלות..
כשחזרתם מהבילוי נהגת הביתה.
היית שיכורה,פספסת את הרמזור הירוק.הייתם מעורבים בתאונת דרכים קשה.
הוא נהרג."

אני המומה.לפחות 4 דקות של שתיקה.
כאילו רק עכשיו אני מתחילה לעבד את גודל האסון הזה.
דמעות רכות זולגות על פניי ואני פורצת בבכי.

מאותו הרגע,הבנתי
שיותר את פניך,לא אוכל לראות.
את צחוקך לא אזכה שוב לשמוע.
את המגע שלך,לא אחוש שוב בחיי.

כמוך לא יהיה עוד לעולם.
ואני,לא אשוב לעצמי עוד.
אין אני בלעדיך.

נוסעת באוטובוס מת"א.
כי לנהוג שוב,לא אוכל.
נוסעת וחושבת על איך פספסתי את הרמזור הירוק,איך פספסתי אותך.

מתבוננת בחלון,נופים שעוברים במהירות,כאילו טסים.
רגעים קטנים שאי אפשר להחזיר.
נסענו מהר והיו דברים רבים שחמקו מעיניי.
לפעמים בא לי לצעוק לנהג שיחזור אחורה,
לא רוצה לפספס עוד דבר בחיי.