השקט שלפני הסערה 2 – פרק 34 חלק ב'

במשך שעה שלמה סיפרתי להוריי את סיפור חיי כערפדה. הם היו בהלם. אין מילה אחרת כדי לתאר את ההרגשה שלהם כשסיפרתי להם על גארט, ואסילי, וכמובן, האלמס. סת' שמע גם הוא והוסיף הערות משלו מדי פעם. אימא הסתכלה עליו כאל מושיע. היא חשבה שהוא זה שהציל אותי, מה שהיה אמת לאמיתה. הם כבר לא היו כל כך מופתעים כשסת' הראה את כישוריו כאיש זאב.
הבנים אמרו שהם יוצאים לקנות מצרכים והשאירו אותי לבד עם אימא. שנייה אחרי שהם יצאו, סו נכנסה.
"מה את עושה פה?" שאלה בעיניים מכווצות.
"אממ… אני, אני מצטערת שלא סיפרתי לך את זה קודם, אבל… אני דיי גרה פה…" אמרתי נבוכה.
למרבה הפלא, על פניה המזדקנות של סו עלה חיוך חביב. היא אמרה בחיוך רחב: "אני יודעת. את חושבת שנולדתי אתמול? עוד מהשבוע הראשון אני יודעת. בהתחלה כעסתי, כמובן, אבל כשהבנתי שסת' שלי מוכן ללכת כל כך רחוק בשביל בחורה ולהסתכן בעצבים שלי, הבנתי שאסור לי להתרגז על אהבתו של בני."
"וואו… אני, אני לא יודעת מה לומר…" מלמלתי והשפלתי את ראשי.
"תודי לי אחר כך. ביי, אני הולכת לנוח." אמרה ונכנסה לחדרה. אמי הסתכלה עלי חצי בספק חצי בשעשוע.
"מאט." הסברתי במילה אחת.
"אהה, מאט." הנהנה. הספקתי לספר לה על החרא, ועל זה שבגללו אין לי כבר בית. הרי לא יכולתי לגור איתו באותו בית, אז זו הייתה הברירה היחידה שלי.
"אימא… אני מצטערת שלא סיפרתי לך קודם על הערפדיות והכול. פחדתי שאת ואבא לא תרצו לדבר איתי."
"תמיד היית ככה, חושבת על הכול, חושבת על כולם. אל תדאגי, אני בסדר. אבל… עכשיו כשאביך ו… והבחור הנחמד הזה הלכו, הגיע הזמן שתוציאי הכול." אמרה בחיוך אימהי.
"בנוגע למה?"
"את אוהבת אותו?"
"יותר מהכול. אני… אני אוהבת בו הכול. הוא כל כך מתחשב וחמוד ו…. אף אחד אף פעם לא דאג לי ככה. כל דבר קטן שקורה לי, הוא ישר קופץ, בודק אם אני בסדר, אם אני צריכה משהו. מנסה לעשות הכול כדי שארגיש יותר טוב. הוא רק רוצה שאני מאושרת. האושר שלי, זו הסיבה שלו לחיים. כל פעם מחדש אני נדהמת מ… מההשפעה שלי עליו. אימא, הוא בכה בחלום כי אני התנשקתי עם מאט בחלום שלו. הוא בכה, באמת בכה. אין לי מילים לתאר כמה אני… מעריצה אותו. באמת. הוא כל מה שרציתי, כל מה שאי פעם ארצה. הוא הכול בשבילי. ואני הכול בשבילו. אני לא יכולה לחיות בלעדיו."
"את… את רואה אותך בעתיד עם טבעת על היד?"
"כמובן. אני גם רואה אותנו עם ילד קטן, או שניים."
"מה עם הגיל?"
"אני… אני עדיין מנסה לחשוב על איזושהי דרך, איזושהי אפשרות, שבה נוכל לחיות ביחד, לנצח. אני לא רוצה ש… שיהיו לנו רק 80 שנים מסכנות. זה לא מספיק לי. אני צריכה אותו לעד. לצדי. אני צריכה שכשהוא יהיה בן 30 המשטרה לא תסגיר אותו. אני צריכה שנהיה באותו קצב, באותו גיל. בינתיים הוא רק גודל וגודל ואני… אני נתקעת באותו מצב. זה מתסכל אותי."
"לואיז, באמת חשבת על כל האפשרויות?"
"כן. אני… אני לא מצאתי שום פיתרון."
"חשבת אולי על… הכישרון שלך?"
"ה… הכישרון שלי?"
"ציירי אותו, איתך, בעוד… 80 שנה, צעיר ורענן כמו ילד בן 16."
"כל כך… כל כך פשוט?"
"לפעמים לבעיות הכי מסובכות יש את הפיתרון הכי פשוט."
"הכישרון שלי… אימא, את… את גאונה!" קראתי וחיבקתי אותה.
"אני יודעת, מתוקה. אבל… יש עוד בעיה."
"יש המון בעיות. אין לך מושג כמה." חייכתי, שמחה שלפחות אחת מהן נעלמה.
"מתוקה, אני חושבת שאת בהריון."
"אימא, כבר אמרתי לך. אני לא בהריון. זו סתם מחלה מטופשת."
"תקשיבי לי, מתו –" אימא לא הספיקה לסיים את משפטה כי הדלת נפתחה ברעש ובפתח עמד שון.
"שון? מה אתה עושה פה?" שאלתי נבוכה.
"לואיז, אני חייב להזהיר אותך." אמר בלחץ.
"מה… מה קרה?" שאלתי עוד יותר מבולבלת. קמתי והתקדמתי אליו. עיניו התרוצצו בחוריהן, מחפשות משהו בבית ולא מוצאות אותו.
"לואיז… אני יודע שזה נשמע מטורף אבל… אני חייב להגיד את זה." הוא הולך להגיד את מה שאני חושבת שהוא יגיד?? בבקשה, אלוהים, שלא יגיד לי שהוא אוהב אותי. בבקשה, אני לא צריכה עוד צרות בחיים.
"מה קרה? מה כל כך חשוב?" שאלתי ברכות, כול כולי נתון אליו.
"אני לא יכול להגיד לך את זה פה. אני צריך שגם סת' יהיה איתך." אוקיי, אם הוא רוצה שגם סת' יהיה איתי, זה לא קשור לאהבה. יופי.
אמרתי לאימא שאני אחזור עוד מעט ויצאתי החוצה עם שון. התקשרתי במהירות לסת' ואמרתי לו שאני צריכה אותו דחוף.
תוך דקה הוא הופיע, מבט לחוץ על פניו.
"מה קרה? הכול בסדר? את מרגישה טוב?" ניגש אליו, דאגתו לא נחוצה, כרגיל.
"אני בסדר. אבל… אממ… שון רוצה לדבר איתנו." אמרתי, מסתכלת לסת' בעיניו ומנסה להעביר לו שינסה להירגע.
"מה קרה?" פנה אל שון, מתעלם ממבטי.
"אוקיי, תקשיבו. אני… אני יודע שזה נשמע כמו הדבר הכי דפוק ומטורף שאי פעם שמעתם, אבל…. אתם חייבים להאמין לי. אני… אני לא מפה. אני לא שייך לפה. למען האמת, אני מהעתיד."
סת' פתח את פיו כדי להגיב אך שון מיהר להמשיך: "תנו לי לסיים, בבקשה. סת', לואיז, אני מהעתיד. אין לי מכונת זמן או משהו, אני פשוט… אני בנאדם נורמלי שנולד לערפדה ואיש זאב. עוד כשהייתי עובר הייתי מוטציה. אני מסוגל לנסוע בזמן מגיל… 3 בערך. ו… ליום ההולדת 17 שלי, הוריי הציעו לי לנסוע לשנת 2011, לשנה הזו, ולבקר אותם כשהם היו בגיל 16. קיבלתי את הצעתם, חשבתי שזו כנראה הזדמנות מצוינת בשבילי להכיר את הוריי קצת יותר טוב.
אבל… היום חזרתי לעתיד, לזמן שלי, כדי לדבר איתם. לפני כמה רגעים חזרתי משם. הם סיפרו לי שאני צריך להגיד לאמי בת ה16, לואיז, ולאבי בן ה16, סת', ש… שאת בהריון."