דניאלה- פרק 6

"ד-נ-י-א-ל-ה-!-!-!", צרחה לי דודתי לילי מהמטבח.
היא חושבת שאני לא מודעת לשעה (7 בבוקר !!) ושאני לא יודעת שעוד 10 דקות אני צריכה להיות בתחנת האוטובוס שמשם יאספו אותי בדרך לפנימייה.

אז כן, הגיע הרגע הזה.. בוקר יום ראשון, 1 בספטמבר, ואני הולכת לפנימיית ארזים שבצפון הארץ. אחח, כמה שחיכיתי לזה.
באמת.
מאז כל הקטע עם תומר, וההיכרות המוזרה שלי עם יהונתן מלפני שבועיים (שדרך אגב, לא הסתיימה רק בפגישה ההיא…)
אני רק רציתי להיות דניאלה, וזהו. להיות דניאלה במקום נייטרלי.
בלי תומר.
בלי איילת.
בלי יהונתן.
בלי לילי או אחד מהאחים שלי.

פשוט אני, דניאלה, בלי שום תוספות.

* * *

אני הגעתי בזמן לתחנה, אך נדמה כאילו האוטובוס שהפנימייה שולחת בכדי לאסוף את התלמידים פספס את התחנה.

חיכיתי במשך חצי שעה, וכבר התחלתי לנמנם עד ששמעתי את צפירות האוטובוס מחרישות האוזניים (באמת שלאוטובוסים אסור לצפור- זה נוראי!) אשר העירו אותי, וגרמו לי לבחון את האוטובוס המאוד מוזר למראה.

זה בהחלט היה האוטובוס שלי- אוטובוס בצורת האוטובוסים הצהובים שמוכרים לכולם מסדרות הטלוויזיה בארה"ב, אבל הוא היה כמעט שחור לגמרי, עם נגיעות של גוונים ירוקים ולבנים ועל צד האוטובוס התנוסס בגדול "פנימיית ארזים"- הבית האמיתי שלך.

תא המטען נפתח והכנסתי לשם את המזוודה שלי, ופניתי לעלות לאוטובוס. הוצאתי את האייפוד שלי מכיס המכנסיים והדלקתי אותו, הכנתי את האוזניות, והתחלתי ללכת במעבר בין הכיסאות, טיפה מובכת מהמבטים שננעצים בי.
הרגשתי ממש מוזרה, כאילו אחד מחלומותיי הגרועים התגשמו פתאום ואני עדיין נמצאת בפיג'מה, או אפילו יותר גרוע מכך… עירומה. ואז הבטתי למטה וראיתי שאני לבושה במיטב בגדיי, והישרתי מבטי מעלה בחזרה.

ואז העין שלי תפסה אותו.

* * *

אי אפשר היה לשכוח את העיניים האינסופיות האלה של הכחול העמוק, שני טורי השיניים הצחורות משלג, והמבט החולמני, השקוע, המנותק הזה שהתאהבתי בו.
ואז גם הוא קלט אותי.
וכאילו סימן לי שלום עם היד. בתחילה לא הבנתי זאת ואז הוא דיבר אליי.
"דניאלה!", הוא אמר בקול מופתע משהו. ואז הוא קם לקראתי ולקח אותי למושב הצמוד למקום מושבו.
"או, היי.. יהונ.. יהונתן", אמרתי בהיסוס. מה הוא עושה כאן ?! שאלתי את עצמי.
וכאילו הצליח לקרוא את מחשבותיי, הוא ענה לי.
"את זוכרת.. אמא שלי לא כל כך החלטית בקשר למקום לחיות בו.. והיא החליטה לשלוח אותי לפנימייה כי היא לא יכלה.. טוב, נו… היא לא רצתה להתמודד איתי. אז אמרתי לה שאם כבר היא שולחת אותי לפנימייה, אני בוחר איזו. ורציתי להפתיע אותך אז לא סיפרתי לך את זה גם כשנפגשנו לפני כמה ימים, כשכבר ידעתי את זה בוודאות.. מה את אומרת?", אמר יהונתן.
אני הייתי עדיין בשוק. כל כך חיכיתי לרגע הזה שבו אני פשוט אשב באוטובוס ואשמע מוזיקה ואתנתק מהעולם עד שאגיע לפנימייה ושם שוב אצטרך להתחבר עם אנשים.. אבל לא. תמיד הכל צריך ללכת בדיוק בניגוד לתוכניות שלי..
לפחות הפעם, אפשר לקרוא להפתעה הפתעה טובה.. לשם שינוי.
"אתה יודע.. זה באמת מפתיע.. לא ציפיתי שזה מה שיקרה.. דווקא…", והתחלתי לדבר על כך שרציתי להיות לבד אבל עצרתי את עצמי בזמן וחשבתי- זה ממש לא יעשה טוב ליהונתן או לי אם נתחיל את השנה הזאת בריב.
"אבל אני דווקא אוהבת את זה.. כנראה שאני אצטרך לסבול אותך יותר זמן ממה שתכננתי", צחקתי.
"כנראה.. בכל מקרה..", אמר הוא לקח את כף ידי והשחיל אותה בשלו, ואז המשיך, "בכל מקרה אני מסתגל במהירות למצבים כאלה כך שלא אכפת לי. אני פשוט שמח שהפעם אני מתחיל מקום חדש אבל לפחות עם מישהו אחד שאני מכיר. אז מה את אומרת, את מוכנה לזה?", שאל.

* * *

במשך כל הנסיעה היינו עם ידיים שלובות.
וככל שיותר אנשים עלו לאוטובוס וראו אותנו כך הרגשתי יותר ויותר בחוסר נוחות. יהונתן כבר החל להירדם והיה לי קשה לשחרר את ידי מאחיזתו החזקה.
לבסוף, כשהאוטובוס עצר בתחנה האחרונה שלנו, פנימיית ארזים, יהונתן התעורר.
"אז, ישנתי כל הנסיעה?", הוא אמר בפיהוק שהבהיר לו את התשובה לשאלתו.
"כן.. טוב, אז ברוך הבא לפנימיית ארזים", אמרתי לו, ושנינו הפננו את מבטנו למבנה האבן הגדול שהתנוסס מבעד לחלון, עם מרחבי הדשא הגדולים שפרוסים סביבו, כל מגרשי הספורט והמתקנים, ועוד בניינים קטנים נוספים מסביב.
וכמובן, כל עצי הארז שתוחמים לגמרי את כל השטח הבלתי נגמר הזה.
מכאן, ככל הנראה, הגיע השם לפנימייה.

* * *

מיד כאשר ירדנו מהאוטובוסים והוצאנו את התיקים מתא המטען, הפנו את כולם לאולם הספורט של הפנימייה, לכינוס מהיר של כל בית הספר לפני שמחלקים אותנו לכיתות. הורשנו לקחת רק את התיקים הקטנים, מפאת חוסר מקום, ושאר התיקים והחפצים האישיים של כל אחד נלקחו למקום כלשהו בפנימייה.

"בוקר טוב! ברוכים השבים לתלמידינו הותיקים וברוכים הבאים לתלמידים החדשים בפנימיית ארזים!", אישה מבוגרת צעקה למיקרופון בשמחה יתרה.
"שלום, אני שרה ואני סגנית המנהל כאן בפנימייה. רציתי לאחל לכם בהצלחה בתחילת דרכם כאן בפנימייה, ושתהיה לכולנו שנה מ-ע-ו-ל-ה-! אני מתכבדת להזמין את מנהל הפנימייה, מר נחום רוזן, לברך". וכמובן, שהיינו חייבים למחוא כפיים. בכל זאת.. מנהל הפנימייה, אתם יודעים.
"שלום לכם, תלמידים", אמר המנהל למיקרופון בקול בס מאוד חד. "אני אקצר במילים. אני שמח שהגעתם לכאן ומברך אתכם על החלטתכם לבוא ללמוד כאן אצלנו, בפנימיית ארזים. כמו שאתם יודעים, נשלחו אליכם הביתה טפסים שעליכם היה למלא, שם רשמתם העדפות למגמות, חוגי העשרה ועוד. בסוף הטקס הקצר כאן, אני מבקש שכל אחד ייגש למזכירות- הבנות לרינה והבנים לשלומי, שם יחולקו לכם מכתבים המכילים את מפת הפנימייה, מפתח לחדר שלכם- אם לא ביקשתם מלכתחילה להיות עם אנשים מסוימים אתם משובצים בצורה אקראית, ואני גם לא צריך להזכיר שלבנות ולבנים שני בנייני שינה נפרדים. בנוסף, תחולק לכם מערכת השעות ועוד מספר דפי מידע חיוניים. זהו. נשאר לי רק לאחל לכם דרך צלחה ושתיהנו מטקס קבלת הפנים!".
המנהל סיים את דבריו, ואני רק קיוויתי שהיום הזה ייגמר ואני אוכל להיכנס למיטה החדשה שלי ולישון.