אמנם אני מתה
מתחבאת מאחורי מסך שחור,מסך שלא מותיר לי ברירה אלא להביט בעצמי,אני לא רואה כלום.כלום לא נשאר בי,ואין לי כח להתמודד מולך,או מולי.אני חלשה.
גם כשאני עומדת מול עצמי.
רק אני בארון הזה,רק אני מול המסך השחור הזה.נותרתי באפלה.
אני רועדת,ודמעות מציפות את עיני,הרגליים שלי לא נותנות לי לעמוד ביציבות,אני נחנקת,כאילו קושרים את גרוני בחבל,ובעוד דקות מוציאים אותי להורג .
כל שביקשתי היה את מגע ידך,זוהי בקשתי האחרונה,שתאחוז בידי ברגעי האחרונים.
לעולם לא תדע מה משמעות המגע שלך עבורי..
יציבות,חום,אהבה.
למרות שזו היתה בקשתי,לא הגעת.
לא באת לנחם,ללחוש באוזני,או להחזיק בידי כפי שביקשתי.
שכחת אותי.מחקת אותי מזכרונך לנצח.
אני שייכת לעבר.
גופי קבור עכשיו באדמה,יחד עם כל הזכרונות שלנו,הימים שחלקנו יחד,אהבתנו.
השלכת הכל אל קברי,ואינני מאשימה אותך.אם היתי במקומך היתי עושה את אותו הדבר.
כפי שאומרים-רחוק מהעין,רחוק מהלב.
גופי הקבור,הוא עכשיו רק כלי לא משומש.
ונשמתי,נשמתי עלתה למעלה,אך היא חסרת מנוחה.
אני רואה אותך בכל יום,בכל לילה,כל שניה וכל דקה.
אני לא ירפה ממך לעולם.
אני צופה בך כל ערב,מביא בחורות לביתך,אתה -לבוש בשיא הדרך.
והן-יפות לתפארת.
הן חוצפניות הנשים הללו.
כשהן מעבירות בשערך את ידיהן,
כשהן נושקות לשפתיך,
כאשר הן מרשות לעצמן לפתוח כפתור בחולצתך, או לשלוח יד אל המכנסיים שלך..
כאשר הן מובילות אותך אל המיטה,או הספה בסלון,או לשלוחן במטבח..
הן לא מודעות לזה,אבל אתה שייך לי.
אני רוצה לצעוק את זה!
אני רוצה שהן ישמעו!
אם לא ממני,אז ממך.
איך זה ייתכן שאינך מזכיר את שמי בפניהן?
אפילו לא פעם אחת..
איך אתה לא מספר להן? שאותי אתה אוהב..
שאני,האשה של חייך.
אני האשה היחידה,שיודעת הכל עליך,אפילו דברים שאינך יודע על עצמך,
דקות לפני שאתה נרדם,אני מלטפת אותך..
מעבירה את ידיי על פניך
נושקת לשפתיך העדינות,ברכות
כשאתה טרוד במחשבות ואינך מצליח למצוא מנוחה,זו אני.
אני זו שמטלטלת את גופך,מפריעה לך בשנתך.
בגללי אתה מושך את השמיכה עד הראש.
לא אתן שיהיה לך נעים וחם במיטה בלעדיי.
כשאתה קם בבוקר,והנס בטעם מר,והכל הולך הפוך,זו אני
שמקלקלת את תוכניותיך.
זו אני שמפריעה לך בחיי היומיום.
לא אתן שתהיה לך שלווה בלעדי.
בעצם,אינך יכול להיות בלעדיי,
כי אני-איתך תמיד.
זה אמיתי?באמת לא ארפה ממך לעולם?
ייתכן שבאמת,אהבנו כל כך,שבגלל זה אינך מצליח להפטר ממני.
וייתכן שאני רק פרי דימיונך..
תגובות (1)
אני…בכיתי.
אני מכירה את ההרגשה הזאת כל כך טוב..
מישהו מוחק אותך מהעולם וזה נראה כאילו העולם שלך חרב..
הזמן מרפא את הכאב.. באמת! למדתי את זה אחרי שנה..
זה תהליך קשה, עם הרבה בכי ובסופו של דבר הקטע של "רחוק מהעין רחוק מהלב" משפיע גם עליך. בסוף גם הוא יהיה רחוק מהלב!
אחד הסיפורים הטובים שאי פעם קראתי כאן♥