המדריך לערפד המתחיל – פרק 7

לפתע דפיקות בדלת.
אני כבר הרחתי שזה ערפד מהמקום שכבר עמדתי בו אבל מייגן לא נתנה לי להתקדם.
"חכה..! אולי יש לו נשק…!?" היא לחשה לי בצעקה כשלא עזבה לי את השרוול.
כן,בטח… כאילו שערפד שמכבד את עצמו יצטייד ברובה.
"זה בסדר…אני רק בודק באינטרקום מי זה." הסברתי לה ופניתי לדלת כשהיא עדיין לא עוזבת לי את השרוול.
כשהתקרבתי מעט לדלת כבר הרחתי שזה רק השכן שלי אבל לחצתי על האינטרקום בשביל שגם מייגן תירגע.
היה נראה שהיא פחדנית יותר ממה שהיא חכמה.
"זה רק השכן שלי, ג'ורג'." הסברתי לה אבל היא לא עזבה לי עדיין את השרוול.
"רואה?" ניסיתי שהיא תיראה שזה רק 'בן אדם'.
"אתה בטוח שהוא לא מסוכן…?" היא שאלה.
"תירגעי, הוא לא נושך…" אמרתי לה כשפתחתי את המנעול ובאתי לפתוח את הדלת.
"לפחות לא במשמרת שלי…" לחשתי לעצמי.
"היי פיטר!" הוא חיבק אותי.
לא חיבקתי אותו.
ובצדק… אבל שלא תבינו אותי לא נכון!
אני, בתור ערפד לא גיזעני, לא אומר שהם שונים מאיתנו.
אני פשוט לא רוצה שהוא יפתח ציפיות או משהו.
והנה רמז לכל אלא ששואלים מה כ"כ מוזר באותו ג'ורג'.
הרמז: הוא לבש טייץ וורוד מנומר.
לכל ה-בני אדם- שלא הבינו הוא גיי.
כן,כן… גם ערפדים יכולים להיות גייז.
וזה לא שיש לי משהו נגד גייז.
אני פשוט לא אוהב איך שהם *מחבקים* ערפדים אחרים.
להמחשה: פעם אחת ג'ורג' הופיע בעיתון הערפד הראשון ; הוא הופיע בתור הערפד הראשון שרצה לעשות ילד.
—————-עובדה/ חוק מס' 14: אסור לערפד לעשות ילדים————————–
ולאחר שקראתי את כל הכתבה הבנתי שהוא אומר שהוא רוצה לעשות ילד עם ערפד.
עכשיו, ערפד אצלנו כמו זכר כמו נקבה.
ככה זה.
אז אם אתם חושבים שיש דבר כזה 'ערפדית' אתם עילגים.
ובתור אדם שקרא כתבה כזאת עלתה בי תקווה, שיכול להיות שיום אחד, בזכות אותו ג'ורג', נוכל להתרבות.
אבל אז כשהוא עבר לידי בבניין הבנתי שהוא לא התחתן עם ערפד נקבה אלא עם ערפד זכר.
והילד שהוא רצה לעשות היה הילד שהוא רצה לעשות עם זכר ולא עם נקבה.
אז התקוות נמחצו ואני המשכתי בחיי.
והנה אנחנו כאן.
אותו ג'ורג' שכ"כ הערצתי הוא סתם עוד איזה פנטזיסט.
"מה שלומך פיטר? אתה יודע על מה חשבתי פתאום?" הוא לא הפסיק כדי לנשום תוך כדי שנכנס לבית שלי.
מייגן עוד לא עזבה לי את השרוול.
"בטח שאתה יכול להכנס, ג'ורג'." אמרתי בציניות כשסגרתי את הדלת ופניתי לג'ורג' שהתיישב, רגל על רגל, בספה שלי.
"אתה לא הולך לשאול על מה חשבתי?" הוא חייך.
"אני לא בטוח שאני רוצה לדעת…"
"אני רוצה שתעבור לגור איתי!"
"… ידעתי שאני לא רציתי לדעת."
"נכון שזה מרגש?! נוכל להיות שנינו…" הוא קם בהתלהבות והתקרב אליי.
"אני ואתה… אתה ואני…" הוא התקרב עוד ועוד.
"לא נראה לי"
"למה!? תחשוב על זה."
"אני מעדיף שלא לחשוב על-"
"אתה תוכל לחיות בכיף ולא לשלם על כלום…"
"זה"
"לא על הדירה ולא על ה'אוכל'"
"הצעה מפתה"
"אתה לא מבין עד כמה" הוא שיחק עם שפתיו.
בלעתי את רוקי בקול.
"יודע מה? מבטיח שאחשוב על זה…" ניסיתי לדחוף אותו החוצה עם יד אחת והיד השניה… ובכן, מייגן *עדיין* אחזה בה.
"מבטיח?" הוא שאל כשהסתובב אליי כשהוא כבר מחוץ לדלת שלי.
"מבטיח…" התחלתי.
"אתה חתיך! ביי!" הוא צעק במהירות ורץ משם.
"… שאנסה לזכור את השיחה הזאת." המשכתי בשקט וחייכתי לעצמי.
"עכשיו את רגועה?" פניתי למייגן שעדיין הסתכלה על הדלת בפחד.
"אתה חושב שהוא קשור לאלא שאיימו עלייך?"
"מייגן.." נאנחתי.
"לא, באמת! אולי הוא ניסה להרוג אותך כבר עכשיו אבל אז הוא ראה שאני כאן אז הוא לא הרג אותך…?"
"מייגן! זה ג'ורג'! אני מכיר אותו מגיל אפס!" – אצלנו גיל אפס אומר הגיל שבו הפכת להיות ערפד.
"עדיין! לך תדע! אולי שיחדו אותו? אתה יודע שיש הרבה אנשים שבשביל כסף ימכרו את אמא שלהם!"
"את מספרת לי?"
"אז אולי הוא שם עלייך מעקב כזה!? או זבוב כזה שמצלם אותנו… או אפילו-"
"עכשיו את סתם פרנואידית"
לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
'רואה?!' היא ביטאה לעברי ללא קול.
אבל לפי הריח שלי לא היה שם אף ערפד.
זה היה בן אדם.
עוד דפיקה רק יותר עצבנית מהצד השני של הדלת.
"רגע!" צעקתי ופתחתי את הדלת.
זה היה השליח פיצה.
"היי… פיצה עם זיתים?" הוא היה אדיש ולעס מסטיק.
"כן… כמה זה?"
"60 שקל"
"קח ותשמור את העודף, ביי" אמרתי לו כשנתתי לו 100 שקל וסגרתי את הדלת כשאני משאיר אותו מחויך.
לערפדים אין שום עניין בכסף כמו שלבני אדם.
לבני אדם משום מה יש הרגשה שכל עוד יש להם כסף הם יוכלו לחיות.
כאילו הכסף נותן להם אישור שהם יכולים להמשיך את היום.
כשאני הייתי קטן,הרבה לפני שהפכתי לערפד, האמנתי שהכסף הוא זה שמספק לי אוכל, אבל הוא לא.
היחיד שאחראי לזה זה אני.
ורק אני.
*אני* הלכתי לעבוד ו*אני* הרווחתי את הכסף שכולם חושבים שהוא אלוהים.
בכל מקרה כשהסתובבתי חזרה לסלון מייגן לא הייתה שם.
"מייגן?" קראתי לה.
"כן?" היא ענתה מאיזה שהוא מקום חבוי בסלון.
"איפה את? הפיצה הגיעה…" אמרתי לה.
לפי השמיעה שלי הבנתי שהיא מאחורי הספה.
"אלא לא היו רוצחים, נכון?" היא שאלה אותי כשהגעתי לידה.
"לא." הושטתי לה יד והיא אחזה בה והרמתי אותה מהרצפה.
"עכשיו תאכלי ותלכי לישון." אמרתי לה ופניתי למדרגות.
"אני עולה להתקלח, אם את צריכה משהו, פשוט תצעקי, נראה לי שזה הדבר היחידי שלא קשה לך…" אמרתי לה ועליתי במהירות במדרגות.
לכל אלא שחושבים שערפדים מתחלשים מהמים הם טועים… מים הם הדבר שמחזק אותנו, במיוחד מים קרים וקרח.
אז אם הגעתם לכאן אתם בטח מבינים שהתקדמנו כבר לשיעור שלישי: הנורמות של ערפדים.
זה השיעור שאני הכי אוהב.
למה? פשוט כי זה השיעור הכי פשוט.
זה פשוט רשימה של מה השיגרה של הערפדים.
כמו נגיד: בלילה- זה הזמן שמותר לכם לצאת החוצה בשיניים חשופות, כי בשעה כזאת כמו שאמרתי רוב האנשים הם שיכורים.
ולא רק זה… בלילה תוכלו לעשות כל מה שאתם רק רוצים. אם אתם רוצים ללכת ולשתות במועדון של ערפדים- לכו כל זה!
מה שאני עושה… זה יושן.
בתור ערפד שתקוע בגיל מאוד מעצבן אני חייב להגיד שזה הדבר שהכי מרגיעה אותי.
אז זה באמת מה שעשיתי.
עשיתי 'מקלחת חמה' ועליתי ל'מיטה'.
כשאני אומר מקלחת חמה אני מתכוון לאמבטייה מלאה בקרח וכשאני אומר מיטה אני מתכוון למקפיא שלי.
אז אחרי המקלחת לבשתי מכנסיים- משהו שאני לא נוהג לעשות כשאני הולך לישון- אבל בגלל שמייגן הייתה בבית לא יכולתי להסכים לעצמי להסתובב עם בוקרס ברחבי הבית- הלכתי לישון.
אח… השינה המתוקה…
הקפור ההוא שחודר לי לעצמות ומרפא אותן מכל כאב… איך אני אוהב את הקפור הזה… כשאתם תהיו ערפדים, אם תהיו, תאהבו את זה.
בגלל שהדם שלנו הוא קר בשונה מבני האדם אז פשוט ההרגשה היא דומה להרגשה של בני אדם כשהם מתכסים בשמיכה.
וזה נראה לי הדבר היחידי שדומה בנו.
לפתע התעוררתי מהשינה שלי.
מישהו הגיע קרוב לחדר השינה שלי… קרוב מדי…
זאת כנראה מייגן… אבל למה אני מרגיש שהפעימות לב שלה מתגברות כאילו מכוון לה אקדח לראש?! ונראה לי שאני גם הרחתי באותו זמן שני אנשים.
קמתי במהירות ויצאתי מהמקפיא.
פניתי לדלת וחיכיתי שמי שזה לא יהיה יגיע קרוב יותר לדלת.
וכשזה קרה, נדרכתי.
זה היה הדבר הכי הזוי שקרה לי היום.
…

מה קרה לי? את זה תגלו בפרק הבא של… 'המדריך לערפד המתחיל' (= תמיד רציתי להגיד את זה.:) )