עיר עתידית – פרק 23 – עונה 2:

08/12/2011 537 צפיות תגובה אחת

עיר עתידית – פרק 23 – עונה 2:
הסלע הגדול החל להיסדק, הסדק היה ארוך וישר בדיוק במרכז הסלע, תוך כמה שניות הסלע נשבר לשני חצאים, המים שהפכו אדומים מדמי זלגו משני חצאי הסלע השבור עד לרצפת המערה והרטיבו אותה כליל. האדמה הבוצית מתחת לרגלי החלה לשקוע למטה, רק לאח כמה שניות הבנתי את זה "אדיסון!" צעקתי, שמתי לב שגם לה קרה דבר דומה וכך גם לאיש הזקן ולטום, נפלו למטה, צונחים יחד עם שאריות האדמה הבוצית של המערה, מעלינו ראינו חור גדול שהשקיף על המערה. הסתכלתי סביבי, נפלנו לעוד מערה, שמסתבר הייתה יותר גדולה ועם זאת גם יותר מפחידה, האור הקלוש של המערה הקטנה יותר האיר לזאת שהיינו בה, מכן אתם בטח מסיקים שלא ראינו הרבה. גיששתי בחצי חשכה הזאת, ידיי מחפשות את הקיר כדי שלא אתקע בו, "אדיסון? טום?" צעקתי, שמעתי תגובות מרחוק, הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה, התרחקנו מאוד אחד מהשני, זה די הלחץ אותי בהתחשב בנסיבות שאין לי כל כך מושג איפה אני כרגע "אדיסון! חכי לי! איפה את?" צעקתי "רון!" שמעתי צעקה מרחוק, התחלתי לרוץ לכיוון הקול החלש הזה בעודי צועק "אדיסון! טום!" נתקעתי בקיר, רק אז נפל לי האסימון, הבנתי מה זה המקום הזה, הוא כלא כל אחד מאיתנו במקומות שונים, וחסם את הדרך, שלא נוכל למצוא אחד את השני, שנאבד. מה שאישר את מסקנתי היה שגיששתי סביבי עם ידיי, שמתי לב שקירות התקבצו סביבי, האור כבר נעלם כמעט לגמרי, ידעתי שאני נמצא כעת במבוי סתום.

******************************************

ישבתי על רצפת החדר הקטן והאטום, עכשיו כבר האור נעלם לגמרי, ישבתי בחשכה מוחלטת. הראש שלי הסתחרר, הרגשתי צמא, רעב ועייף. לא ידעתי מה לעשות…
ראשי הסתחרר מרב מחשבות, מספרים כמו '20,987' צצו בראשי שוב ושוב, לפעמים גם מספרים בשילוב של אותיות כמו 'B9M' הבנתי מהם המספרים והאותיות הללו, אך לא הבנתי מה אני אמור לעשות איתם למען השם!! הבזקי זיכרון הופיעו בראשי, ראיתי את 'טום' שהרג את 'אורגון', את אורגון השולף עלי אקדח, שמעתי את קול הירייה וחוזר חלילה. הייתי מבולבל לגמרי, לא ידעתי מה רוצים ממני, איפה אני, איך הגעתי לפה, והכי חשוב – למה? המספר '20,987' הופיע שוב בראשי, ניסיתי ל'דקלם' אותו במחשבותיי, '20,987,20,987,20,987,20,987,20,987' חשבתי, חזרתי על הדקלום הזה כמה פעמים, עד שהבנתי מה אני אמור לעשות, כמו תמיד – בסוף הבנתי, כאילו תמיד ידעתי את זה, שכחתי ורק עכשיו נזכרתי. עמדתי באמצע החדר הדומם ראשי מרוכז הפעם, אולי יותר מתמיד, הר הגעש בתוכי בעבע, הלבה התרתחה לאט לאט, הלב שלי פעם בחוזקה, ושוב כמו תמיד – יצא כדור הכוח מתוכי, הוא עלה לתקרת החדר והאיר את כולו, ראיתי שהחדר היה בעצם כמה קירות אבן חומים שחוברו יחד כדי לסגור שטח מסוים, אבל לא רציתי להתעמק בזה עכשיו. חשבתי על התאריך המדויק 23.5.87 – התרכזתי, נחוש כולי להצליח, בנקישת אצבעות כדור הכוח ירד אלי נכנס לתוכי ולקח אותי לשם, לתאריך שבו אדיסון צ'רלס נחטפה.


תגובות (1)

שבת שלום לסיסי המתוקה

אוהבת את הסיפורים שלך יש לך דמיון פורה וכייף לקרוא את הסיפורים שלך תמשיכי בבקשה בתודה בקי ♥♥♥♥

09/12/2011 06:22
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך