המדריך לערפד המתחיל – פרק 6

"זוז! תן לי לטעום קצת…" ג'ון דחפה אותי הצידה כדי להגיע למייגן.

'שיט! אני חייב לעשות משהו ומהר!'
"ג'ון!" צעקתי אליה שניה לפני שהיא עשתה משהו טיפשי.
היא סובבה אליי את הראש שלה והביטה בי בחיוך.
"כן, פיטר?"
"א-אני…" לא מצאתי מה להגיד.
היא חיכתה שאני יגיב או יעשה משהו.
"אני מחכה לך…" אמרתי לה בלחש כשניסיתי להראות לה שאני מעוניין בה.
היא חייכה והתקדמה לעברי כשהעניים שלה הפכו ללבנות.
"מייגן, תלכי!" צעקתי למייגן שעמדה שם המומה.
היא לא אמרה שום דבר ופשוט יצאה משם.
בשנייה שהיא סגרה את הדלת הוצאתי את השיניים שלי.
"ג'ון! מה את חושבת שאת עושה?! היא בת אנוש!!" צעקתי עליה כשקמתי מהספה.
היא נעצרה מולי ושיחקה לי בכפתורים של החולצה בשובבות.
"בא לי לשחק…" היא אמרה בשובבות.
"את לא שפויה… את צריכה ללכת לישון עד שההשפעה של האלכוהול תעבור." ניסיתי להסביר לה כשדחפתי אותה לכיוון המדרגות שמובילות לחדר שינה (-המקפיא)
"לא רוצה לישון!" היא התיישבה על הרצפה ושילבה ידיים.
נאנחתי.
התכופפתי אליה ושמתי יד אחת מתחת לברך שלה ויד אחת בעורף שלה ואז הרמתי אותה באצילות.
"את הולכת עכשיו לישון." לחשתי לה כשהובלתי אותה במעלי המדרגות וכשהגעתי למקפיא שלה לחצתי על הכפתור שפותח את המקפיא והנחתי את ג'ון בפנים.
הבחנתי שהיא ישנה כבר אז פשוט סגרתי את המקפיא ונתתי לה לישון.
"לפעמים את באמת הורגת אותי…" אמרתי לה בלחש כשיצאתי מהחדר.
דימיינתי אותה בראשי אומרת: איזה מזל שאנחנו בני אלמוות… וחייכתי.
"אוקיי, אם הייתי ג'ון איפה הייתי מחביאה את הטלפון של הבחור ההוא?.."
פניתי לחדר שלה וחיפשתי בין כל המסמכים.
ואז נזכרתי שג'ון תמיד שמה טלפונים חשובים על המקרר או ליד הטלפון אז פניתי לשם במהירות.
כשהגעתי למקרר של הדם שלה ראיתי שתלוי עליו כמה דפים וביניהם את הטלפון: 0775662365 ולידו רשום בכתב המסולסל של ג'ון 'ויקי'.
לקחתי את הטלפון והעתקתי אותו לפלאפון שלי במהירות.
התקשרתי למספר הזה ובחורה ענתה לי.
"הלו?"
"הלו, ויקי?"
"כן?" היא ענתה בחשדנות.
"אני פיטר… ג'ון אמרה לי שאת יכולה לעזור לי."
"הא! אז אתה פיטר המפורסם!?" הקול שלה הפך להיות קליל.
"אני מניח-"
"כן! ג'ון סיפרה לי על החקירה שאתה עושה."
"אז את יכולה לעזור לי?"
"בטח! אתה צריך את המספר של ג'ון וויליארד?"
"כן."
"אתה רושם?"
"רגע…" חיפשתי בעיני עט וראיתי שהפלאפון של ג'ון מונח על השיש מימיני.
חטפתי אותו והקלדתי.
"אני רושם…"
"אוקיי… 077…384…9663"
"טוב, תודה."
"בכיף! ותתקשר מדי פעם!"
"אני ישתדל."
"ביי!"
הקו נותק והכנסתי את הפלאפון שלי לכיס.
פניתי לפלאפון של ג'ון וחייגתי את המספר.
הקו צפצף ואז נישמע קול גברי.
"היי!-"
"היי אני מתקשר כד-" התחלתי אבל אז הבחנתי שזה תא קולי.
"הגעתם לתא קולי של ג'ון וויליארד! אתם יודעים מה לעשות…!" נישמע צפצוף וניתקתי.
באותו רגע חשבתי שלראות את הגופה יהיה מעשה חכם.
אז רציתי לבדוק אם אד עדיין עובד היום.
הנחתי את הפלאפון של ג'ון על השיש והוצאתי את הפלאפון שלי.
התקשרתי ואד ענה לי כמו תמיד עם אנרגיות חיוביות.
"הלו?"
"הי אד, מה קורה?"
"פיטר! מתי אתה בא לקחת את ההזמנה שלך?! היא שוכבת כאן כבר שבוע!"
"אני יודע.. אני התקשרתי לברר אם אתה עדיין בבי"ח."
"אני עדיין כאן."
"אוקיי אז אני בא."
"משהו כאן לא נראה לי…"
"מה?"היתממתי.
"פתאום אתה רוצה לבוא לקחת את זה? בלי עוד סיבה?"
"אה, נכון! אני צריך לבקש ממך טובה."
"כמו תמיד… מה הפעם?"
"אני ידבר איתך כשאגיע."
"מחכה לך בקוצר רוח.." הוא אמר באדישות.
ניתקתי והכנסתי את הפלאפון לכיס כשהלכתי לכיוון דלת היציאה.
הוצאתי את המפתחות מהכיס בדיוק כשפתחתי את הדלת של הכניסה.
התבוננתי בהם בלי כל מחשבה והלכתי למכונית שלי בשקט.
"הגיע הזמן לחזור לחקירה." אמרתי לעצמי בראש.
פתחתי את הדלת של המכונית ולפני שנכנסתי ראיתי בזווית העין שלי משהו ממולי.
הרמתי את מבטי ראיתי את מייגן בוהה בי.
"אהה!!" צרחתי ואז גם היא צרחה.
"מה… איך?… מה… למה…מ-מה לעזאזל את עדיין עושה כאן?!"
"אני חשבתי שנוכל להמשיך את החקירה."
"אוקיי… אבל הייתי בטוח שהלכת כבר."
"הפתעה..?" היא חייכה.
נאנחתי ונכנסנו לאוטו בשתיקה.
התנעתי את המכונית ולא העזתי להביט לכיוון של מייגן.
היא ראתה את הכל קורה.
—————-חוק מס' 10: בחיים אל תנסה להזכיר את הטעות שעשית.——————–
פשוט שתקנו במשך כל הנסיעה.
ראיתי אותה מדי פעם מתחילה לדבר ואז מיד מפסיקה.
"פיטר…" היא התחילה לבסוף.
"כן?"
"מה קרה מקודם עם ג'ון..? אני לא בטוחה שראיתי כמו שצריך…"
"ג'ון הייתה שיכורה." – אמרתי את האמת! זה לא ששיקרתי לה! אבל פשוט לא סיפרתי לה את כל הסיפור.
"הא… אוקיי… והקטע הזה שאמרת לה..?" היא שאלה בזהירות.
"איזה קטע?"
"אתה יודע… הקטע של : בואי… אני מחכה לך וכל זה…"
"הא זה.." הסתתי את מבטי ממנה.
"כן זה…"
"מה איתו?" שאלתי.
"אתה וג'ון… בקטע?"
"ממש לא."
"אה.. אוקיי…"
שוב הדממה ההיא.
בראשי רצו הרבה שאלות… וכמעט שחכתי שאני צריך לנסוע לבי"ח עכשיו.
אבל למזלי, ולא למזלי, מייגן הייתה שם.
"אז לאן הולכים?" היא שאלה בחיוך.
"לראות את הגופה."
"באמת?! השגת אישור לראות את הגופה?! איך?!"
"יש לי קשרים."
היא חייכה והתבוננה בי מבלי להגיד כלום.
"על מה *את* מחייכת? "
"סתם… אתה נראה חמוד כשאתה נוהג." היא המשיכה לחייך.
עיקמתי פרצוף.
"תודה..?" אמרתי בחצי שאלה.
היא צחקה מעט ואני שתקתי.
====================
אני לא יודע מה איתכם, אבל אני חושב שהיא קצת משוגעת.
כלומר, באמת… לפני שניה ערפד עוד רגע רצח אותה ועכשיו היא מחייכת ומפזרת מחמאות.
בכל מקרה… עצה שלי אליכם: אל תתנו לבני אנוש להכנס לכם ללב.
כי לבני האנוש אין לב.
ומי שאמר לכם שיש מילה כזאת שניקראת אנושיות- שיקר.
אין מילה כזאת כי אין בן אנוש שיהיה הגון וישר עד הסוף.
ואם תיקחו את כל הבני אדם הטובים שבחברתכם בסוף תראו שחלק מהם זה ערפדים וכל השאר רק משחקים אותם ולבסוף יתגלה פרצופם האמיתי.
=======================
הגענו בדיוק לחניה של בית החולים ונעצרתי ממש לפני הכניסה.
"בואי." זרקתי לה כשלקחתי את המפתחות ויצאתי מהאוטו.
מייגן יצאה אחריי.
"למה לא נכנסנו לחניה עם האוטו?" היא שאלה.
"עדיף שלא תשאלי שאלות שאת לא צריכה לשמוע את התשובות שלהם."
"או-קיי…"
נכנסנו לחניה ברגל וכשהגענו למעלית פניתי לדלת שהייתה מצד שמאל.
דפקתי בה פעמיים ואז כשהתרכזתי בריח הבנתי שאד עדיין כאן והוא מתקרב לדלת.
"תדפוק עוד פעם…" מייגן הושיטה את ידה כדי לדפוק עוד פעם.
תפסתי את אותה יד לפני שהגיעה לדלת.
התבוננתי במייגן בפנים מאופקות.
אני שונא שבני אנוש לא סבלנים.
"סליחה…" היא אמרה כשניסתה לשחרר ממני את היד.
לאחר כמה שניות היא הביטה בידיים שלנו ואז היא הביטה בי.
רק אז קלטתי שאני עדיין מחזיק אותה.
"מצטער." אמרתי כשעזבתי במהירות את היד שלה.
היא מיששה את היד שלה והפנתה את גופה חזרה לדלת שנפתחה לאחר שניה.
"פיטר! אחי!" אד חיבק אותי ואני אותו.
"מה קורה אד?" חייכתי.
"הכל טוב… ומי הבחורה החיננית?" הוא שאל כשלקח את היד של מייגן ונשק עליה.
"זאת מייגן… היא גם חוקרת את המקרה רצח של אמלי." אמרתי לו ללא קול שהיא אנושית והוא הנהן בחוסר דאגה.
לפעמים אני באמת חושב שהוא הערפד הכי פחות מודאג מהעובדה שהוא ערפד בקרב בני אנוש.
"הוא מתכוון שאנחנו שותפים לחקירה…" היא תיקנה אותי וחייכה.
"או-הו… שותפים? פיטר שאני מכיר שונא מחויבות." הוא חייך אליה חזרה.
היא הביטה בי במבט שאלה.
הסתתי את מבטי.
"טוב, תיכנסו…" הוא אמר ונכנסנו לחדר הענק שכל קירותיו היו מקררים ובמרכזו היה שולחן 'טיפולים' שם שואבים את הדם לשקיות ומוכרים את זה ל'בני אדם' כמוני.
היו גם כמה עגלות מסודרות בשורה בצד ימין של החדר ועליהם היו בדים לבנים ובקצה שלהם בצבצו רגליים חיוורות.
"אז באתם לראות את אמלי?" הוא שאלה כשפנה לשולחן.
"כן." מייגן ענתה.
הוא פתח את המקרר והוציא משם מיטה ועליה דמות מכוסה בסדין לבן.
הוא הסיט את הסדין ממנה.
"וואוו…" מייגן התפעלה מהחורים שהיו לה בצוואר.
אני עצמתי עניים וניסיתי להתרכז בריח.
היה משהו מוזר בריח ההוא… זה כאילו שהבן אדם שרצח אותה היה ערפד אבל לא היה ערפד.
"מוזר…" אמרתי.
"מה? מה מוזר?" מייגן שאלה.
"גם אני אמרתי את זה." אד זרק לכיווני.
"ותראה את זה…" הוא פנה לשולחן ההוא והביא לי צנצנת שיש בה שבבי עץ.
"זה מה שהיה ב-" הוא התחיל.
"בחורים."השלמתי אותו במהירות והחזרתי את מבטי לגופה.
"נכון." הוא החזיר.
"אז רצחו אותה עם יתדות." הסקתי.
"תקעו לה יתדות בצוואר?" מייגן שאלה אותי.
לא עניתי לה.
היא התעצבנה ונענעה אותי מכתף אחת.
תפסתי את שתי ידיה והבטתי בפניה.
"כן." עניתי בפשטות.
היא הביטה בעיניי.
עזבתי את ידייה.
"אז אתה חושב שיש 'אמריקאי' שקשור לזה?" שאלתי את אד.
———חוק מס' 11: כשאתה צריך להשתמש במילה ערפד השתמש במילה אמריקאי במקום.———
"אני לא יודע… יש כאן משהו מסריח…אבל לא בטוח שזה אמריקאי." אד החזיר כשהחזיר את הסדין על פנייה של אמלי.
"תודה אד.. אני ימשיך מכאן." אמרתי לאד והלכתי לכיוון הדלת כשמייגן אחרי לא מוציאה הגה.
"רגע! מה עם ההזמנה שלך!?" הוא שאל אותי.
"אני יבוא לקחת אותה מחר." אמרתי לו כשלא עצרתי ולא הסתובבתי לאחור.
יצאנו והלכנו לכיוון המכונית שלי בשתיקה.
היה באמת משהו מוזר במוות של אמלי ההיא.
היה ריח של ערפד.. אבל גם של בן אדם אנושי… ולא היה ריח של שני אנשים אלא רק של איש אחד.
הדבר האחרון שנותר לי לנסות זה את ג'ון וויליארד ההוא.
"אז להוריד אותך בבית?" שאלתי את מייגן.
"א-אני."
"הכל בסדר?"
"כן! לא… אמרתי לאבא שלי שאני ישנה אצל חברה כדי שהוא לא ידאג אם אני יחזור מחר בבוקר אבל עכשיו הוא בטח כבר הגיע ונעל את הדלתות והפעיל את האזעקות…" היא הסבירה.
"אז את צריכה שאני יוריד אותך אצל חברה? זה בס-" התחלתי אבל היא קטעה אותי.
"אני צריכה מקום לישון בו עד מחר בבוקר."
—————–חוק מס' 12: הימנע ממבקרים אנושיים.———————
או-או. באתי לענות לה אבל היא המשיכה בדבריה.
"אפשר לישון אצלך?… רק הלילה!" היא אמרה.
"בסדר…" הסכמתי לבסוף.
אתם! כן.. אלא שקוראים את המדריך… שלא תעזו לבוא אליי בטענות! אכזרי כמה שאני יכול להיות… אני לא יכול פשוט לזרוק אותה לרחוב.
אז אל תבואו אליי בטענות.
הגענו לבית שלי די מהר בהתחשב בעובדה שמייגן שתקה כל הדרך.
"אוקיי… כמה חוקים…" התחלתי להגיד כשפתחתי את הדלת שלי וכנסתי אותה.
"אסור לעלות למעלה… או למטבח… ואם את רעבה תגידי לי ואני יזמין לך משהו… אוקיי?" ניסיתי להיות ברור.
"אוקיי."
"יופי.." נאנחתי בהקלה.
לפתע נישמע קול של בטן מקרקרת… זאת לא הייתה שלי כי אני לא רעב.
הבטתי במייגן שהסמיקה.
"למה לא אמרת שאת רעבה?" שאלתי אותה.
היא שתקה.
——-חוק מס' 13: תמיד תשמור מספרים של דברים אנושיים כדי להשרות אווירה אנושית.————-
הוצאתי את הפלאפון והתקשרתי לפיצרייה היחידה שאני מכיר.
"שלום! אפשר להזמין פיצה אחת עם…-" פניתי למייגן.
"מה את רוצה?"
"זיתים?" היא חייכה במבוכה.
"עם זיתים… כן… רחוב קינגסטון…. מספר 56… קומה שלישית… דירה 10…תודה… תוך כמה זמן תגיעו?… עד 30 דקות? אוקיי… ביי" ניתקתי את הפלאפון.
"מה זה?" שמעתי את מייגן שואלת ואני הסתובבתי במהירות כדי לראות אם שכחתי שקית דם על השולחן שלי או משהו.
זה לא היה שקית דם.
זה היה פתק שחיברו אותו מאותיות של עיתונים שלא נראה לי שהיה כאן מקודם.
"תרד מהתיק מורגן! או שזה יעלה לך בסוד…" היא קראה מהפתק.
"זה נראה רציני…" היא אמרה לי.
"זה לא." שיקרתי.
לפתע דפיקות בדלת.

ההמשך יבוא….