תנו לגדול בשקט ~פרק 38~

לקחתי את המזוודה הענקית מהריצפה ,ונפרדתי מהחדר הלבן והחיוור ששימש לי כבית במשך התקופה האחרונה ,
עם אנרגיות חיוביות במיוחד ,נסעתי בחזרה הבייתה !

"את עדיין תצטרכי לחזור לפה לבדיקות כן ?" אמר הרופא והסתכל עליי
"ברור ברור " אמרתי בזלזול ורק רציתי כבר לחזור הביתה .
הוא דיבר עם אמא ,ואני חיכיתי להם למטה .
ירדתי במעלית ,לקומת הכניסה ,והתיישבתי על אחד הספסלים .
היה שם חדר , שעל הדלת שלו היה כתוב באותיות גדולות 'מיון' .
זכרונות לא נעימים יש לי מהמיון הזה .
חיכיתי לאמא ,הרבה זמן לוקח לה.
הסתכלתי על האנשים ,חלקם קראו עיתון ,וחלקם שיחקו בפלאפון .היו כאלה שהיו מחוברים לאינפוזיה ,כנראה
מחכים לרופא או משהו .
אני לא מאמינה שהייתי בבית חולים כמעט שבועיים . אני שונאת בתי חולים ,הריח שלהם ,והמראה שלהם ,מחזיר
אותי לתקופה שהייתי כאן בשיקום אחרי התאונה שקרתה לי ,עם אבא .
אבא..
אני באמת ראיתי אותו ? זה היה הוא ? או שזה סתם הייתה הזייה ? איך אני יכולה לדעת .?
המחשבות מילאו את ראשי ,ולא שמתי לב שאמא ממזמן חזרה
"בואי מתוקה" היא אמרה לי והחזיקה את המזוודה "חוזרים" היא חייכה .
קמתי וירדנו אל עבר החניון ,למכונית הכסופה שלנו .
אמא שמה את המזוודה מאחורה,ואני ישבתי מקדימה ,חגרתי חגורת בטיחות ,אמא התניעה את האוטו ,
ויצאנו לדרך הבייתה ,הדרך אל החופש שלי .הסוף לבתי החולים .
**
אמא עצרה את האוטו בחנייה הכל כך מוכרת ,התגעגעתי לשכונות בירושלים .אפילו שהבית חולים היה בירושלים ,
עדיין.זה שונה.
לקחתי את המזוודה בשתי ידיים ופתחתי את השער של הבית ,נכנסתי לחצר ,מדלגת על כמה עלים שהיו על הריצפה ,
ופתחתי את דלת הבית .
"ברוכה הבאה הבייתה" נכתב בשלט ענק על הקיר .
ואז כולם התנפלו עליי
"מורווווש התגענגענו" !!
כולם היו שם ,תומר ,רומי,גיא,עדי,יוגב,מאיה,דודה שלי,סבא,סבתא,ואפילו..המחנכת שלי .
הם חיבקו אותי בבת אחת ,מרוב הפתעה ,המזוודה החליקה מהידיים ונפלה .
חזרתי הבייתה .
**
אחרי שכמעט כולם הלכו ,ונשארנו רק אני תומר ורומי ,עלינו לחדר שלי .
פתחתי את הדלת אחרי כל כך הרבה זמן שלא פתחתי אותה .
וראיתי את החדר שלי ,הרחתי את הריח הכל כך מוכר שלו ,
ניתרתי לכיוון המיטה הרכה שלי ,ולא זזתי משם .
"מור את חיה ?" שאלה רומי בציניות
צחקתי "אולי"
התיישבנו כולנו על השטיח שלי ,ודיברנו ,הם סיפרו לי מה היה שלא הייתי .
"אז איך היה להיות בקומה ?" שאל תומר בציניות
"דווקא אחלה" עניתי בריצינות
"התומר הזה השתגע פה ,חבל לך על הזמן" אמרה לי רומי וקרצה לתומר
נתתי לו נשיקה בלחי ,מגיע לו
"הוו זה היה שווה את זה " צחק תומר
"שהייתי בקומה ,או איך שאני מעדיפה לקרוא לזה..חצי מתה" אמרתי "לא הייתי לבד" .
תומר ורומי עייותו את פרצופהים ,לא מבינים.
"הא?" שאלה רומי
"אני " אמרתי בגמגום "אני חושבת שנפגשתי עם אנשים שמתו" אמרתי בקול רציני
שתיהם הסתכלו עליי כאילו אני עב"ם
"אני רצינית" אמרתי
תומר הסתכל עליי " עם מי דיברת ?"
"עם אבא שלי ואביעד" אמרתי ברצינות
"את רצינית ?" שאלה רומי מבוהלת
"כן" עניתי לה "מוזר שאני זוכרת את זה"
"דווקא לא" אמר תומר "יש אנשים שמאבדים זיכרון ,ואז הם זוכרים יותר מידי" הוא אמר בציניות
"נורא מצחיק תומר" אמרה רומי
"אני רצינית תומר !" אמרתי לו
"על מה דיברתם ?" שאל תומר ,עדיין לא מאמין
"אני לא כל כך זוכרת " אמרתי מנסה להיזכר
רומי הסתכלה עליי
"אה" אמרתי שנזכרתי "אני חושבת שאביעד אמר לי משהו !"
"מה הוא אמר ?" שאלה רומי
ניסיתי להיזכר יותר ויותר ,ולאט לאט יותר פרטים הגיעו לזכרוני.
"הוא אמר לי שיש לי משהו אצלו בבית,באחת המגירות שלו" אמרתי בגמגום
"כן רומי אני זוכרת את זה !" כמעט צעקתי
"נו אז קדימה !! למה את מחכה ? תתקשרי לאמא של אביעד"אמרה רומי והושיטה לי את הטלפון.
חייגתי את המספר המוכר ,קול ענה לי
"הלו ?"
"היי טובה ?" שאלתי
"כן..?"שאלה טובה
"זאת מור"
"הי מורוש ,מה שלומך ?"
"אכפת לך אם אני אבוא עכשיו ?" שאלתי
"בטח !" היא אמרה ,ניכר שהיא חייכה מבעד לשפורפרת
"אז אני באה" אמרתי וניתקתי
"הולכים." אמרתי לרומי ותומר ,הם קמו ,בלי להגיד מילה ,ויצאנו מהחדר .