פרדוקס – פרק 12

"מה זה היה?" שאלה סתיו.
"זה אתה" אמרתי "אתה הבוס של הזאבים".
"לא, אני לא" אמר דיימון.
"אתה שקרן" אמרתי בזעם.
ידעתי שהזאבים רצחו את חנה, וחנה הייתה המורה היחידה שאי-פעם ראתה בי פוטנציאל. לחשוב על זה שדיימון אשם בזה, זה באמת הרתיח אותי. כאילו אני קומקום שלוש שניות, ונשארה עוד שנייה בודדה לרתיחה הסופית.
דמעות עלו פתאום בעיניו של דיימון. העיניים הכחולות שלו פתאום נהיו אדומות והוא בכה.
"אני כבר לא יכול עם זה, כל הזמן מאשימים אותי בזה" בכה.
"מה?" שאלה סתיו.
"הוא חבר ילדות שלי, והוא ננשך על ידי איש זאב, זה כזה נורא? הוא החבר הכי טוב שלי, ואני לא רציתי לזרוק אותו לכלבים".
"תרתי משמע" פלט תומר.
סתיו ניגשה אל דיימון. הוא לא התנגד כל כך.
"עופו מכאן, תתחפפו" הוא אמר.
הרגשתי אשם והלכתי משם. לא רציתי כל כך לבקש סליחה.
"סהר, זה לא בסדר מצידך, אתה צריך ללכת לבקש ממנו סליחה" אמר לי תומר.
"לא רוצה, אתה יודע מה? הוא בטוח משחק את עצמו, הוא לא באמת בוכה. זה לא הגיוני" אמרתי.
"אז אני אלך" אמר תומר.
אחר כך הגיע תורה של סתיו לחפור לי אחרי שיצאה מביתן פוסידון.
"אתה לא בסדר" היא אמרה לי "פגעת בדיימון".
"ואת מאוהבת בו" אמרתי לה ובהיתי בה.
"טוב… יש לו עיניים יפות… הוא בריטי! והוא… אתה יודע" היא הסמיקה.
"אהבה ממבט שני" אמרתי.
"אהבה" נאנחה לעצמה וציינתי לעצמי כמה פתטי זה נשמע, אבל גם ציינתי לעצמי שזה גם עלול לקרות לי. רעד חלף בי רק מהמחשבה על אהבה.
"ורק רגע, את בת זאוס" אמרתי "ואני בן האדס".
"ו…?" שאלה סתיו.
"זה לא אומר שאנחנו אמורים להיות בריב תמידי?" שאלתי.
"למה?!" שאלה סתיו "זה שההורים שלנו רבים לא אומר כלום. דיימון ותומר? רק הכירו וכבר נראים כמו בי.אף.אף".
"הם הכירו לפני" אמרתי "הם כנראה באמת חברים טובים".
שמעתי את דיימון צועק.
הוא רץ אלינו במהירות.
"אתם חייבים לבוא לעזור לי!" הוא צעק "זה תומר".