השקט שלפני הסערה 2 – פרק 34 חלק א'

כפי שציפיתי, בפתח עמדו הוריי עם שלושה מזוודות ושני תיקי גב.
"שלום, גברתי, אדוני. אני סת'." שלח את ידו ללחיצה. אמי התעלמה מהיד המושטת ונכנסה בביטחון הביתה. אבי לחץ לו את היד ובטחונו של סת' חזר אליו בבת אחת.
"לואיז? לואיז, איפה את?" שאלה בלחץ אימא. מרוב געגועים היא לא ראתה את גופי השרוע בעייפות על הספה.
"אני פה." הרמתי את ידי בעייפות. היא ניגשה אליי מודאגת ומתוך הרגל בדקה את מצחי. במהירות היא החזירה אל חיקה כאשר הרגישה את טמפרטורת גופי הנמוכה.
"לואיז שלי, את בסדר?" היא התיישבה לידי. הייתי כל כך… אדישה. עד שהתנועה העדינה ביותר להכנת מקום לשבת הזיזה אותי לצד השני. סת' מיהר לתפוס אותי והתיישב לידי. הנחתי את ראשי עליו והוא כרך את זרועו סביבי.
אימא עיקמה את אפה בכעס אך לא אמרה כלום. היא ראתה שההישענות שלי עליו עושה לי רק טוב.
"כן, סוג של." אמרתי בעייפות, בקושי מזיזה את שפתיי.
"היא סובלת מכאב בטן כבר יומיים. היא הקיאה כבר כמה פעמים וגם אכלה, סוג של. הכאב עבר לכמה שעות אבל בדיוק לפני שבאתם הוא חזר." הסביר סת' במהירות.
"היא צריכה כוס תה חמה ומרק של אימא." פסקה אמי בידענות.
"לא, לא רוצה מרק."
"אבל את אוהבת מרק." אמרה נעלבת.
"אולי את רוצה… חמאת בוטנים?" ניסה סת' בחיוך שלו.
"כן!" אמרתי בהתלהבות, מראה סימני חיים בפעם הראשונה מאז שהם הגיעו. אמי החמיצה פנים ואבי גיחך.
"עם מה?"
"עם… אוי, לא רוצה חמאת בוטנים." אמרתי בהתפנקות. חיוך ניצחון עלה על פני אמי.
"אז מה את רוצה?"
"אבטיח עם חמוצים." הוריי העוו את פניהם בגועל אבל סת' רק גיחך. הוא הכיר את טעמי המוזר לאחרונה.
"לואיזי, יכול להיות שאת… בהריון?" שאלה בעדינות אמי.
"מה?! לא!" קראתי. איזה רעיונות מוזרים יש לאימא הזו…
"את בטוחה?" שאל בקול של אחת שיודעת על מה היא מדברת.
"אימא, אני לא יכולה להיכנס להריון. אני ערפדה." אמרתי וטמנתי את ראשי בצווארו הבטוח של סת'.
"את לא ערפדה!" צעקה בכעס.
"אני כן!" צעקתי גם אני, מפחדת להרים את ראשי ולהתמודד מולה.
"תפסיקי עם השטויות האלו." אמרה וגלגלה את עיניה.
"מה אני צריכה לעשות כדי להוכיח לך?"
"כלום. את לא ערפדה."
הרמתי את מבטי והסתכלתי עליה בעוינות במשך כמה רגעים. לאחר מכן אמרתי לסת': "קח אותי שנייה לבחוץ, ליער. אתם באים איתנו." בלית ברירה, הוריי קמו. סת' הרים אותי על ידיו וארבעתנו יצאנו החוצה. אמרתי לסת' לאן ללכת עד שלבסוף נעצרנו מול עץ גבוה ועתיק שנים.
"מה את הולכת לעשות, לואיז?" שאלה אמי בעייפות.
"להוכיח לך שאני צודקת." עניתי בחיוך. סת' הבין מה אני הולכת לעשות וגיחך לעצמו בשקט.
שלחתי את רגלי מידיו של סת' וכיוונתי אל העץ. בבעיטה אחת חזקה במיוחד פגעתי בו. למראה עיניהם המשתהות של הוריי, העץ נפל בחבטה אל הקרקע, כששורשיו העמוקים מציצים מהאדמה.
"עכשיו אתם מאמינים לי?" שאלתי בניצחון. בעוד אבי נשאר בפה פעור לרווחה, אמי הנידה בראשה לא מילים.
"אוקיי, לא הותרת לי ברירה." אמרתי ובקלילות ירדתי מידיו של סת'. רצתי אל הבית ותוך פחות ממאית השנייה, חזרתי עם מד חום בידי.
"תמדדו." ציוויתי. אמי לקחה את המדחום ומה אותו בפיה. לאחר כדקה הוא הראה שטמפרטורת גופה היא 37 מעלות. כרגיל.
הגשתי לסת' את המדחום, קורצת לו בהיחבא. הוא חייך ושם את המדחום בפיו. טמפרטורת גופו הייתה 42 מעלות. כרגיל לאיש זאב. הראיתי את המדחום להוריי המשתאים.
לבסוף אני שמתי את המדחום בפי. טמפרטורת גופי הייתה 29- מעלות. כרגיל לערפדה.
הראיתי לאמי את המדחום. היא פערה את פיה בהלם, עיניה נפקחות לרווחה. גיחכתי למראה פניה הנדהמות. תחושת ניצחון מתוקה הפרשה בתוכי.
"את… את…" מלמלה לא מאמינה.
"ערפדה. כבר חודש שלם." חייכתי, מרוצה מעצמי.
"אז איך…?"
"איך פגשתי אתכם בלונדון? הפכתי לאנושית. כדי לספר לכם איך, אני מציעה שניכנס פנימה ואני אסביר הכול."