פרדוקס – פרק 11

אז זה מה שראיתי.
הרגשתי איך אני קורס על האדמה, זה הרגיש כאילו משהו לקח מלחציים ענקיים ולחץ לי על המוח ופשוט התעלפתי על הדשא.
עברתי דרך מנהרה צבעונית מסתובבת, כמו בסרטי מדע בדיוני עד שלבסוף המערבולת נעצרה ואני הרגשתי שאני נופל.
הייתי במחנה, אבל המחנה היה שונה. הביתנים היו צבועים בצבעים אחרים, הדשא היה שונה. שמש קיץ חזקה סינוורה אותי. דבורה אחת זמזמה לי ליד האוזן בזמן שחלפה לעבר פרח צהוב שצמח על הדשא.
ראיתי מולי נער עם שיער שחור ארוך רץ שם לעבר ביתן שמאחוריו רץ ילד ג'ינג'י מנומש.
הנער הסתובב ומשום מה תווי הפנים שלו היו מוכרים לי. העיניים שלו, גם הן, היה להן צבע מיוחד. זה היה דיימון הצעיר. ככל הנראה לפני הקרינה.
הילד הג'ינג'י השני הסתובב ואז הביא לדיימון ספר.
דיימון פתח את הספר וחייך ואז נתן חיבוק לילד הג'ינג'י.
לא הבנתי כלום ממה שקורה שם, הכל היה נראה מוזר כל כך.
הילד הג'ינג'י חייך אליו ואז לפתע התחיל לצמח פרווה. הוא גדל עד שהוא הפך לזאב ענקי. הזאב כשכש בזנב ונעלם בין השיחים.
דיימון הסתובב עד שנכנס לביתן פוסידון.
רציתי לעקוב אחריו עד שלפתע ראיתי משהו מעניין.
ילד שחור שיער נוסף עם עיניים ירוקות עבר שם. זה היה תומר. מה תומר עשה שם? רק רגע, הרי הוא אמר שהוא היה חצוי עוד הרבה לפני שהכרנו, אז, הוא היה במחנה? זה יכול להסביר למה בחופשת הקיץ הוא אף פעם לא היה זמין. הוא אף פעם לא סיפר.
הוא הנכנס גם הוא לביתן פוסידון. ראיתי פתאום את המערבולת הצבעונית הזאת שוב. היא הסתובבה עד שלבסוף נפלתי. פקחתי עיניים וראיתי את תומר, סתיו ודייב בוהים בי.
התיישבתי על הדשא וקמתי.
"מה קרה?" שאל תומר.
"לא יודע" אמרתי "אבל אני צריך למצוא את דיימון".
"למה שתחפש את דיימון?" שאל תומר בחשש.
"למה אתה חושש?" שאלתי.
הוא היה נראה מופתע מהשאלה פתאום.
"משהו כאן ממש לא מסתדר לי" אמרתי.
"מה לא מסתדר לך?" שאל תומר.
"אתה סתם מגזים בתגובות שלך" אמר לי דייב.
גלגלתי עיניים ובזעם הלכתי בצעדים נחושים אל עבר הביתן שראיתי בחלום. בין כחול שעליו סימני גלים כחולים. הוא היה בנוי מצדפים קטנים. הדשא היה רטוב מטל של בוקר.
"לא! אל תעשה את זה!" קרא דייב "לא!".
פתחתי את הדלת ושם ראיתי את דיימון יושב ומדבר עם אותו הילד הג'ינג'י המנומש מהחלום שלי.
"מה אתה מסתיר" שאלתי אותו בתוקפניות.
"על מה אתה מדבר?" שאל דיימון.
"תענה לי" אמרתי. הסתכלתי על הג'ינג'י.
"אתה איש זאב" אמרתי לו.
הוא רק חייך חיוך מיסתורי ולפתע הוא התחיל לצמוח.
דיימון נקש באצבעו וביד שלו הופיע קלשון.
לרגע קלטתי משהו. אין לי כלי נשק. אין לי ניסיון. אופס?
הג'ינג'י רק המשיך לצמוח עד שלבסוף הפך לזאב ענקי.
ניסיתי להישאר נחוש.
דיימון זרק עלי את הקלשון
"לא!" קראתי. לא ידעתי למה. מחאתי כף ואז מהאדמה צמחו דברים לבנים. הדברים האלו יצאו לאט לאט עד שלבסוף הפכו לשלדים גדולים. השלדים סובבו את הראש ואז הושיטו ידיים קדימה, כמו זומבים.
"סהר!" קרא דייב.
"וואו" אמרה סתיו.
"אדיר!" קרא תומר.
השלדים התחילו להרביץ לדיימון ולזאב ההוא. הזאב ברח משם בפאניקה בזמן שדיימון היה עצבני ממש.
"תגיד להם להפסיק, ואני יפסיק" הבטיח דיימון.
"לא אומרים שאני יפסיק. אני אפסיק" הסביר תומר.
דיימון גלגל עיניים.
"תמצא חיים" אמר, אבל אני יכול להישבע שהוא קרץ קריצה מהירה לתומר.
מחאתי כף שנית והשלדים קרסו ו"טבעו" באדמה.
"בן האדס.. אה?" שאל דיימון.
"כנראה" אמרתי.