ספר – בן האינקה – פרק ראשון – סנטה לרגו

1 סנטה לרגו___________________

הכפר סנטה לרגו שכן על שפת נהר טפה, שבאזור קוארי, שבסלבס.
היה זה כפר מבודד כמעט לחלוטין מישובים וכפרים אחרים שבאזור זה. הפגישות היחידות עם העולם החיצון התקיימו פעם בחצי שנה, על מנת לקבל תרופות, דלקים, חלקי חילוף למכונות שאיתם עבדו ומצרכים חיוניים. אספקה שתעזור לאנשי הכפר המעטים להתמודד עם יערות העד של דרום אמריקה שבין ברזיל לפרו.
יערות העד הגדולים כיסו אלפי מילין של אדמות, והכניסה אליהם הייתה כמעט בלתי אפשרית. רק קרוב לנחלים הצליחו בני האדם לדחוק את עצמם לתוך היער ולברוא בו דונמים אחדים להקמת כפר.
ואכן, את זאת עשו אנשי כפר סנטה לרגו. הם הצליחו להיכנס למקום, שרגל אדם לא דרכה בו, עמוק במעבה הג'ונגל, בכדי להתחיל חיים חדשים ולצאת מהעוני והפשע האיומים ששררו בערים הגדולות.
לכל אחת ממשפחות הכפר הייתה סיבה טובה להתרחק כמה שיותר מהערים הגדולות ומחברת אנשים אחרים. תושבי הכפר חיפשו מקום מבודד ושקט על מנת לעסוק בעיקר בחקלאות ובציד. ואף שגם הם לא סיפקו את כל צרכיהם של תושבי הכפר, היה זה לא מעט באזור קשה וקשוח זה .
ועל כן, הכפר שמנה חמש משפחות, היה תלוי בספינת האספקה אשר עברה בינות לכפרים הנידחים, דרך ערוצי הנהרות. עד שהגיעה הספינה, היה חייב הכפר להחזיק מעמד בתוך יער העד של דרום אמריקה.
יער עד זה היה בן אלפי שנים ועציו הענקיים כיסו את עין השמים, שיחים נמוכים וגזעים עצומים, שעליהם טיפסו תאני חנק ענקיות. שיחים מטפסים נראו בו כיצורי ענק החונקים את היער. גזעים ושורשי אויר היו טבולים במים הבוציים שורצי העלוקות והרמשים.
תנינים עצומים ונחשי ענק התפתלו בינות לעצים ושחו בין שורשיהם הטובלים במים. דגי פירניאה טורפי בשר וצלופחים חשמליים השוכנים על קרקעית הנהרות חיכו לטרפם כי יתקרב אליהם יתר על המידה . חרקים גדולים ומוזרים בשלל צבעים ומינים התרוצצו בין השיחים הנמוכים ועכבישים ארסיים טיפסו באפלת היער על הגזעים המפותלים. שתי לטאות ענק הילכו באיטיות לעבר דב נמלים, שנבלתו הייתה שרועה על האדמה הבוצית, ואז, חתכו את בשרו הקשה לחתיכות. פיהם מלא דם והם סחבו את טרפם לעבר השיחים הקרובים ונעלמו בינותם. רק גרירתו דרך העלווה הצפופה והעלים נשמעה, עד שחזר היער לקולותיו הרגילים.
כזה היה יער העד, מוזר ומסוכן עד מאד, ומי שלא הכירו, יכול היה למצוא את עצמו מוטל מת תוך דקות עקוץ או נטרף על ידי הרמשים וחיות היער האימתניות, הצדות בו, מתוך הסבך התחתון, או מענפי העצים העצומים, עוברות בו בשקט מוחלט אורבות לטרף.
לבני האדם היה קושי גדול לחיות בו, בשל הסכנות והמחלות המועברות על ידי החרקים הארסיים והעוקצניים, ולכן, רק בני האדם הדרוכים לרחשי היער יכלו לו.
מי שחיפש בני אדם ביער יכל למצאם , גם בעומקו הגדול ביותר . מהם מחפשי זהב , ציידים , אינדיאנים פראיים , פושעים הבורחים מן החוק , הרפתקנים ואנשי כפר עניים המוציאים בדוחק את לחמם מן האדמה, שלא נתנה להם אותו בקלות אלא בעמל ויזע .
היער השתנה כל הזמן ובכל יום נוצרו בו אפיקי נחלים חדשים . כמויות הגשם העצומות שניתכו ביער היו גדולות וכשם שבאו בפתאומיות כך גם נפסקו באותה פתאומיות. מפלס הנחלים עלה וירד חליפות והפך בן רגע אדמה מוצקה לקרקע בוצית וטובענית ואחר כך לביצות מלאות מים המשתרעות על פני עשרות קילומטרים. היער השתנה , עצים מתו, אך באותו זמן עצים חדשים הגיחו מן הקרקע, כך שהקרקע ברובה הייתה מצע עלים עבה, שמתחתיו ומעליו רחשו חיים. כל הגר ביער הכיר את סכנותיו וידע שספינת האספקה עלולה להתעכב בשל גורמים רבים התלויים בו . ועל כן, הכין כל כפר מחסן חירום, על מנת לאפשר לו להישרד גם אם תתעכב הספינה על אספקתה. מחסן חירום כזה ניצב במרכז הכפר סנטה לרגו .

מבנה החירום היה גדול ויכל להכיל את כל משפחות הכפר , הוא היה עשוי קורות עץ מהוקצעות שהודקו יחד במסמרים וחבלים . גגו היה עשוי ענפי דקל צפופים השזורים יחד, עד שהצליחו לעצור אפילו את הגשמים החזקים ביותר מלהיכנס אל תוך הבקתה.
בתוכה היו מסודרים חביות אוכל ומשקה , כלי נשק ואבק שריפה , ציוד רפואי וכלי עבודה , בצד החדר עמדו מספר גנראטורים בהספקים שונים שסיפקה להם הממשלה ומספר ארגונים איתם היו בקשר ושסיפקו את תצרוכת החשמל לתאורה ולהפעלת הכלים השונים. מספר משורים חשמליים , פרוז'קטורים , מקדחים ושאר כלי עבודה חשמליים , מערכות תאורה, מנועי סירות וחלקי חילוף מכאניים שבעלי סירת האספקה העדיפו להשאיר בכפר, על מנת לתקן את הסירה באם יתקלקל בה חלק כל שהוא ועוד חפצים ופריטים רבים. רצפת החדר הייתה עשויה אף היא קורות עץ ובקירות היו חרכים קטנים להכנסת אור שמש ולהוצאת קני הרובה וקשתות הציד כהגנה מאדם וטורף . הבקתה לא שמשה אך ורק לציוד, אלא גם כמקום המוגן ביותר בכפר. הפחד מפני התקפות אינדיאנים פראיים ,ובעלי חיים מסוכנים היווה את הצורך לחזקה ולתחזקה באופן תמידי לשעת חירום.
מסביב למחסן החירום היו מבני המגורים מסודרים בעיגול רחב ומסביבם גדר עץ הערוכה כלפי מעלה ומחודדת בקצה. בפינות הכפר היו מגדלים נמוכים, שאפשרו תצפית מינימאלית על היער הסוגר על הכפר ועל השטחים החקלאיים המעטים .
שער עץ כפול הוליך אל גדת הנהר הקרובה, שבה היה מזח קטן. הגדה הייתה בוצית והדרך אל הכפר רוצפה בחתיכות עץ וענפים על מנת לאפשר לאנשים ההולכים בשביל לא לשקוע בכל צעד ושעל שעשו.
הכפר שרד כבר חמש שנים , תקופת זמן ארוכה למדי בהתחשב בבעיות הרבות הכרוכות בקיומם של האנשים. ככל שיעבור הזמן והאנשים יצברו ניסיון, כך יקל עליהם להתקיים בכוחות עצמם ולדאוג לעצמם. היו אלה משפחות קשוחות שלא פחדו מן הקשיים , שלש משפחות היו אינדיאניות אשר הכירו את חיי היער , חלקם גדלו בצעירותם ביער עד אשר נשאבו משפחותיהם אל הערים הגדולות, כאשר נפגשו לראשונה באדם הלבן ונשאבו אל מה שהציע להם – רובים , וכלים שלא הכירו , בגדים ודת חדשה. הם לא ידעו שבצד כל אלה מוצע להם גם עוני איום , מגורים ללא תנאים , והשתכרות עד אין קץ, על מנת לברוח מצרותיהם . לחזור חזרה אל הג'ונגל רובם כבר לא הצליחו, שכן, מרגע שעזבת את היער והפכת לבן תרבות היער לא מקבל אותך בקלות חזרה. ברגע שאיבדת את היכולת להקשיב לקולות ולהיות חלק אמיתי ממנו אבדת את היכולת לשרוד לאורך זמן.
שתי משפחות נוספות היו מוטסיות – תערובת של אינדיאנים עם לבנים, כל המשפחות נפגשו באותן שכונות עוני ולאט חדרה בכולן ההכרה שהעיר מציעה להן ניוון והרס עצמי. ועל כן, כל אחת מסיבותיה, החליטה לחזור ליער ולהתרחק עד כמה שאפשר מהעיר . הדבר לא היה קל, אך לאחר שאספו מספיק כסף, שכרו ספינה, שהכניסה אותם עמוק יותר ויותר אל הג'ונגל בתוך הערוצים הבתוליים, עד אשר הגיעו אל ערוץ נהר טפה . בעיקול הנהר היה כמין מזח טבעי שקנה את לב המשפחות , שטח היער שמאחוריו היה מדולל מעט, כך שנראה, שיקל עליהם לבראו ולבנות שם את כפרם. בעל הספינה התמקח איתם על המחיר להגעתו ומשהסכימו עליו היה מגיע בכל חצי שנה עם הציוד אותו הזמינו , מביא איתו את הקשר היחיד עם החוץ הרחוק .
בראש הכפר עמד איש זקן, שהיה אחראי על ענייני הרפואה ובעיקר היה בקי בצמחים השונים ובסגולותיהם הרפואיות. הוא הכין להם קמעות , ערך טקסים , וסיפורו האישי הלך אחורה אל מעמקי הג'ונגלים אל שבט הקייאמה, שאבד זה מכבר בתוככי העיר האכזרית.
מספר אדמות חקלאיות היו מסביב לכפר וגודלו בהם בננות, תירס ואננס וכן מתקן קטן לפיצוח אגוזי מלך ואגוזים אחרים אשר נמכרו בעיר ותמורתם הביא בעל ספינת האספקה ציוד ואספקה.

***

כל הכפר היה צריך ברגע זה לשקוק חיים , השמש עמדה באמצע המרום, הגברים היו צריכים לצוד או לחרוש את שדותיהם, לזרוע בהם את הזרעים החדשים שהביאה ספינת האספקה לפני שבועות אחדים. הנשים היו צריכות לשבת במרכז הכפר , לקלוע סלים , לטוות שטיחים ובגדים , לעבד את העורות למוקסינים , להכין צבעים לטקסי הבגרות הקרבים על חלק מן הנערים הבוגרים, לפטפט ולהכין ארוחה לגברים שישובו בקרוב מעבודתם.
אך במקום זאת , היה זה כפר מת. רק שבועות מעטים עברו מאז הגיעה סירת האספקה וכבר היה זה כפר מת. לא היו אלה שבטי אינדיאנים פראיים, שבאו לפשוט על הכפר, וגם לא חיות טרף . הייתה זאת קדחת, שהצליחה להפיל את כל הכפר חללים לפניה. הקדחת התפשטה במהירות רבה והייתה תוקפנית במיוחד . חולשה גדולה תקפה את האנשים וייסורי גסיסתם, אף שהיו קצרים, היו מלווי כאב וסבל. הם לא ידעו כיצד להתמודד עם המחלה הזו או מה גרם לה , תוך שלושה ימים החלו למות החלשים , הזקנים והילדים. הנשים והגברים גססו עוד מספר ימים עד שנפחו את נשמתם. השמאן הזקן , אף שהיה מרפא הכפר מת בין הראשונים . הוא עוד הספיק לצוות לשרוף את הבתים ולהצטופף במחסן החירום , אולם לא רק שהדבר לא הועיל ולא השמיד את המחלה , הצפיפות והדוחק, חוסר האוויר במחסן רק החמירו אותה . הגופות שהחלו להרקיב עקב החום הרב הונחו בצמוד לגדר הכפר, שכן, לא היה כוח לאנשים לקברם . אולם בהירקבם המהיר, החלו למשוך חרקים, זבובים ובעיקר נמלים, ונמלים מן הסוג הגרוע ביותר.
שיירות שיירות נמלים אדומות ארסיות החלו להתקבץ מסביב לגופות ולחסלם במהירות , משם עברו לבהמות ותקפו אותם בהמוניהם. ואחר כך עטו על מה שנשאר מן האוכל שנשאר בבקתות, שאת חלקם לא כלתה האש . תפזורת האוכל בחצר הגדולה, קלחי התירס, הבננות והאננס שנקטפו והושמו בשקים, הושמדו במהירות על ידי חרקים ונמלים, ולא רחק היום, וגם הטרמיטים הגיעו אל הכפר.
הכפר רחש . מחסן החירום התמלא מתים נוספים שנזרקו החוצה והאנשים שבתוכו נלחמו במחלתם הקטלנית ובחרקים המנסים לחדור אל פנים המחסן. הם שמעו את הטרמיטים מכרסמים את ענפי הדקל שבגג המחסן וידעו שאין בידם לעשות דבר.
יגואר קפץ אל פנים הכפר וקרב אל גופה נרקבת. הוא לא נגע בה ועבר אל גופה אחת טרייה יותר . הוא הסתובב על עקבותיו, כשראה את הנמלים האדומות מקיפות את הגופה וניתר אל עבר ענף עץ קרוב לפני שיתקפו הנמלים גם אותו. השער היה פתוח בחציו ונראה כאילו נפתח מעצמו , אך לא כך היה, שני תניני ענק חצו את השער מנדנדים את גופם הענק מצד אל צד. הנמלים לא עניינו אותם וגם לא היגואר . ריח הגופות והדם גירה אותם והם עטו על הגופה הראשונה שראו וגררו אותה אל עבר המים . היה זה זקן הכפר , הוא נגרר אל המים בקלות , בגדיו נקרעו מעליו בלהט הגרירה, ועד שהגיע אל המים, כבר היה מבותר חתיכות חתיכות בפיהם של התנינים. תנינים נוספים התקבצו על הגדה ועלו עליה. חלקם התקדם לעבר הכפר הקרוב וחלקם עזר לבתר את הגופה, שצפה על פני המים השקטים.
החולים המעטים במחסן החירום ידעו שסופם קרב . הם עוד ניסו לשפוך נפט על קירות הבקתה על מנת להרחיק את החרקים ממנה , אך אדי הנפט צרבו את עיניהם והקשו על נשימתם. הם נאלצו לפתוח מעט את הדלת הכבדה, אך בראותם את התנינים מתקרבים סגרו אותה במהירות. החולשה השתלטה עליהם ותוך שבועיים מרגע פרוץ המחלה גם אחרון גברי הכפר החזקים מתו.
יום אחר כך קרס הגג פנימה ונחילי נמלים וטרמיטים ירדו עד לפנים הבקתה אולם התרחקו מעט בשל הנפט שפוזר בכולה.
מלאכתם של הרמשים התוקפניים, אף שלא נסתיימה, התעכבה במעט והם התרכזו בשדידת הכפר כולו. הערב ירד על הכפר והרחש הבלתי פוסק השתתק ובמקומו נשמעו קולות הלילה והצרצרים.
חמישה חודשים עד לבוא ספינת האספקה שוב. בזמן זה יחדור היער אל השדות החקלאיים הבלתי מעובדים והכפר על בקתותיו וציודו ייעלמו בינות לשיחים חדשים שיצמחו ויסתירו את הקטל הנורא . מי שיגיע לא ימצא גופות ואף לא מזון , את הכל יאכלו הנמלים והטרמיטים, שיגיעו יום אחר יום עד אשר יעלם הכפר והגשם ישטוף את שרידי השריפה וההרס.