העץ

העץ הגדול בעל רעמת העלים המוריקה היה מיתמר אל על , ראשו נוגע בשמיים.

לא היה עוד עץ כזה במקומותינו. אומנם, היו לעיתים עצים יפים בהם נתקלתי, כדוגמת העץ בעל הפרחים הסגולים שעמד במרכז חצרה של הדודה חווה, או העץ אשר בעבר היו מקצצים את עליו בצורה ריבועית ושהיה מקבל את פני הבאים בשערי בית הספר.

אך עדיין, אף עץ לא שווה לעץ שהיה נטוע מאחורי ביתנו.

את גיזעו לא הצלחתי להקיף בידיי הקטנות ושורשיו הארוכים התפרסו כשרירים חזקים התופסים את האדמה בבטחה.

גיזעו החום היה עטוף במין מעטפת שבירה של עיצה דקה שהייתה עוטפת את גופו המקומט משנים, מעטפת שהייתה נישלת ממנו בחודשי הקיץ החמים, מגלה שוב ושוב את גופו הכביר לקרני השמש החמימות.

ואני הייתי עומד מתחתיו, מחבק אותו, מצמיד את גופי הקטן אל גזעו המקומט משנים, תופס באצבעותיי בקמטים העבים נשען על ברכי שורשיו ומסתכל

…

מסתכל מעלה, מעלה אל צמרתו הרחוקה שעליה התנופפו ברוח הבוקר, מלחששים קלות בינם לבין עצמם, דורשים שלום זה לזה ולעצי הסביבה, מתבוננים אל האופק הרחוק.

הו, כמה שרציתי להגיע למעלה אל צמרתו, לחלוק יחד עמו את מראותיו, אך כמה שניסיתי לטפס על גזיעו, תמיד היה מורידני מעליו בעדינות, תמיד הייתי מחליק מטה, והוא כאילו אמר לי: "תיזהר ילד, הנך עלול ליפול ולהיפצע, שב על ברכיי ואספר לך את אשר רואות עיניי".

ואומנם, הייתי יושב על שורשיו הגלויים ומקשיב ללחישות עליו, על מראותיו הכבירים היום ואתמול, לפני שנה ולפני עשרות שנים, והייתי רואה את כל המראות היפים הללו בעיני רוחי ושעליהם למדנו אנחנו בכיתתנו הקטנה שבירכתי הכפר.

מראות שעברו מאב לבן, מאדם לרעהו , מסב לנכדו, דברים שעברו דורי דורות.

אך העץ, העץ שלי ראה הכל בעצמו, בעיניו, בהשקיפו אל עבר האופק.

מדי יום בלכתי אל בית הספר הייתי עובר מאחורי ביתנו על שביל האבנים הישן , מקפץ מאבן לאבן, עובר את סוכת הגפנים שהייתה עומדת לה צמודה אל קיר ביתנו, והנה היה העץ מתגלה לי בכל הודו ותפארתו, ואל נא תחשבו שלא היה ניתן לראותו מרחוק , שהרי מכל מקום בכפר היה אפשר לראותו, אלא, שאהבתי לראותו בשלמותו, עומד על שורשיו הארוכים השלוחים לכל עבר, נשען בענף אחד על גג ביתנו ובידו השנייה על גג בר התבואה, כאילו היה צריך להיעזר בהם כדי למתוח את גוו, אך אני ידעתי שאין זה כך וגופו החסון יכול להחזיק עוד שנים רבות, אלא שאחיזתו בגג ביתנו ותפיסתו בגג בר התבואה באה כדי לסוכך עלינו, כאילו רצה לשמור על ילדיו הקטנים, כאבי שהיה מחבקני בחוזקה אל ליבו, בזמן גשמי הזעף בחודשי החורף ומסוכך עליי כשהיו הרעמים החזקים פורצים מתוך השמיים.

כמו שאבי היה שומר עליי בזמן שטפטוף הגשם הרועש היה מזעזע את ביתנו שהחלונות איימו בו להתפרק, ואימא, הייתה רצה בין החדרים כאחוזת תזזית מניחה כלי מטבח, כדי שיאספו את טיפות הגשם החודרות מן הגג הדולף, ובין הריצות הייתה מסתכלת לשמיים במעין תחינה, שיחלוף כבר

…

אך אני, תמיד ידעתי בלי שום פקפוק והיסוס שעלינו יש מי ששומר, שמסוכך, והעץ הגדול לא יפקירנו לגשם וידיו הגדולות יגנו עלינו מפני הברקים החותכים את השמיים ותרועות הרעמים , ולא פחדתי.

הגשם היה נפסק ושוב הייתה יוצאת השמש ואני הייתי נועל את מגפיי הקטנים ויוצא אל הגן לבדוק את שלום הפרחים . אך דבר ראשון הייתי רץ אל העץ לבדוק מה שלומו, להודות לו על פועלו. וכשהייתי מגיע אליו הייתי מחבק את גיזעו הענק ומריח את ניחוחו הרענן, מסתובב סביבו, מתבונן בפצעיו ובחתכים העמוקים שנגרמו לו ובחבורות שספג במשך הלילה הגשום כשהרוח הכתה בו מכל עבר, נוגע בפצעים ובחתכים שנגרמו לו בעטייה ובדם הדביק הזורם מתוכם, והוא היה מרשרש בעליו כאילו לומר לי:" את נפשי הייתי נותן למענך, לא הייתי מפקירך לבד אל מול הגשם הסוחף" ואני הייתי מתבונן בעצמי ואומר לו:"אבל קטן אני?!" כאילו אמרתי לו :"מדוע דווקא עליי אתה שומר? הרי אין זה מגיע לי שהרי לא עשיתי דבר למענך!" והוא היה מנענע צמרתו בחוזקה לעומתי וצוחק וצוחק וצוחק.

ואני, הייתי עומד מבויש קמעה למולו ונודר שמעתה אשקה אותו בכל יום ואנקש את העשבים שמסביבות שורשיו.

כל זאת הייתי חושב בזמן הליכתי לבית הספר, מסתכל מדי פעם אחורנית וכשכל העצים האחרים היו נעלמים מעיניי מעבר לגדרות ולבתים הוא היה תמיד מעל כולם, מסתכל עלי ואומר : " לך ילד, לך ואני אשמור את צעדיך" ולא היה מקום בכפרינו שלא הייתי רואה את העץ מסתכל בי ורק בי.

וכשהייתי יושב בכיתה אל מול החלון הייתי יודע שהוא משגיח על לימודיי והייתי משתדל עוד יותר, כדי להראותו את הצלחותיי כדי שאף הוא ישמח בהישגיי, והוא אומנם היה שמח, שמתי ליבי גם לזאת כשהיה מניד צמרתו לעומתי.

גדלתי, ועדיין הייתי גר באותו בית קטן שגגו תוקן כמה וכמה פעמים וחלונותיו הוחלפו. דור הולך ודור בא אך העץ עדיין קיים , אמנם התבגרתי מאז ילדותי בכשישים שנה ואף יש לי נכדים ועבודתי רבה אך נפשי עדיין צעירה ורוחי מחפשת את היופי הטהור שבתמימות הילדות ועדיין מקפיד הייתי ללכת כל בוקר לבקר את העץ הגדול שקמטיו הרבים נתמשכו מעלה מעלה ושורשיו הכבירים טבועים בקרקע, צמרתו מוריקה עדיין, מתנופפת כשיער השיבה שזרק בשערי. ואני יושב מתחת לגיזעו על ספסל עץ קטן המחובר לקרקע שלמרגלותיו ונשען על גיזעו וממשמש את פצעיו הישנים שהגלידו זה מכבר ומסתכל מעלה אל צמרתו הנשקפת לשמיים ומתבוננת בי במבט צוחק וכאילו אומרת לי : "עד עתה שמרתי עליך לא רע " "הנה גדלת ונכדים יש לך ומשחקים תחת גיזעי".

ואני מסתכל בצמרתו ובענפיו המונחים על גגות המבנים ואומר לו "ועדיין קטן אני".

והוא צוחק ומנופף בצמרתו בשובבות ומוחה כף אל כף , ענף לענף ואני מחייך לעומתו, מתכופף לאיטי ותולש את עשבי הבר שתחת לשורשיו ועודר את אדמתו הלחה שסביב גיזעו ומריח את ניחוחו הרענן.

ובלכתי הייתי מנופף לו לשלום והוא היה מרכין את צמרתו ומאחל לי דרך צלחה.

ואף בדרכי לעבודתי בשדה אני מסתובב מדי פעם לאחוריי ורואה אותו מתבונן בי, שומר את צעדיי ולכן הייתי משתדל יותר בעבודתי ועושה את התלמים ישרים וחורש את רגבי העפר דקים דקים ולא מקפח שום חלקה ואפילו הקטנה ביותר.

ולפנות ערב, עת השמש כבר הייתה עומדת בין בתי הכפר, נושקת לאופק ורוח הערב מתחזקת הייתי מפסיק את עבודתי וחוזר אל הבית בדרך הכורכר הלבנה, שומע מרחוק את לחישות ענפיו מברכני בשובי.

ובהגיעי לביתי הייתי עוצר לידו ומספר לו על החיטה שתצמח בשדה ועל העבודה המרובה שעוד לפני, ועובר בסיפורי אל דברים רחוקים יותר וידועים פחות ושואל לו על הגשם הממשמש ובא. והוא, רק מקשיב ומניח לי להישען עליו ולאחוז בסדקים העמוקים שבגיזעו. ועל ידי כך מרגיש אני את סיפורו על כל האנשים העמלים בשדות והוא מרגיעני שהגשם בא יבוא והחיטה הרכה תצמח ואני מאמין לו כי יודע אני שהוא תמיד יודע ואני בטוח שהצדק עמו.

ואחר שגמרתי את סיפורי והקשבתי לסיפורו אני הולך לאיטי על האבנים הישנות חזרה לחדרי ולפני שאני יושב על כורסתי הרחבה אני מוציא את המזלף מפינת החדר, ממלאו מים ומזליף טיפות אחדות בכל עציץ ועציץ שבחדר ומתעכב במיוחד על עציץ אחד קטן ששתיל רך בתוכו, שגבעולו הירוק עדיין גמיש ועלים ירוקים יוצאים ממנו, ואני מלטף את עליו בידי ומסיר מהם את האבק ומשקה אותו באהבה, מעביר אותו סמוך לאפי ומריח את ניחוחו הרענן.

לא מזמן קטפתיו, נזהר שלא לפגוע בשורשיו הקטנים, העברתי אותו עם אדמתו, שלמרגלות העץ הגדול אל עציץ כדי שהקרה לא תפגע בו בחודשי החורף הסוערים.

אהבתי את השתיל הקטן, לא מפני שהיה יפה במיוחד , או בעל תפרחת אלא כי לבי נקשר אליו וידעתי שברבות השנים יתפתח ויהיה לעץ גדול בעל גזע ועלווה מוריקה.

ואז הייתי מקרב את השתיל אל פניי, מניח לעלים הרכים ללטפם והעלים היו עוברים ונוגעים בכל קמט וקמט שבפנים השוחקות והגבעול הארוך היה נוגע בצמרתי השעירה שדהה צבעה ונהייתה לבנה.

ובימות הגשמים כשהרוח הייתה שורקת בחוץ ועלוות העלים של העץ שלי הייתה נחה על הגג וחוסמת את הצלפות הגשם הייתי אני לוקח את השתיל הקטן שבעציץ ומושיבו על ברכי והייתי מספר לו מה קרה היום ומה אתמול ואיך נראה המקום לפני שנה ולפני עשרות שנים והוא היה פשוט יושב על ברכי ומקשיב לסיפורי.

וכשהיו הברקים מבריקים בחלונות והרעמים מרעידים את השמיים, עליו היו רועדים ורוחשים זה אל זה, ואילו אני הייתי מסוכך עליו בידי ומקרב אותו אל פני ונדמה לי שהייתי שומע אותו לוחש: " אבל קטן אני" ואני הייתי צוחק וצוחק וצוחק.