אבודה עונה 3 – פרק 4

אני שונאת להיות רגשנית. שנואת את זה יותר מכל דבר אחר.
אבל אני לא יכולה להתכחש לעובדה שאחרי שסהר עזב אותי רצתי לחדר שלי, נעלתי אותו ובכיתי על המיטה במשך כמה שעות טובות.
אפילו המוזיקה שלי לא הצליחה להוציא אותי מהמצב הנורא הזה.
רק כשאמא שלי חזרה הביתה ולא שמעה ממני היא באה לחפש אותי. דופקת על הדלת וכשהיא גילתה שהיא נעולה נכנסה לפאניקה. מעולם לא נעלתי את הדלת לפני כן.
"מאי?" היא שאלה אחרי שפתחתי לה את הדלת, עיני עוד אדומות.
"היי אמא" אמרתי וחיוך קלוש הסתמן על פני ונמחק מיד.
"אוי חומד" היא הביטה בי ברוך וחיבקה אותי, "משהו קרה? אני יכולה לעזור?"
הנדתי בראשי, לא רציתי שיהיה לה שום חלק בזה. וגם אין דבר שהיא תוכל לעשות כדי לעזור לי.
"אני בסדר…" אמרתי כשאני נחנקת מהדמעות שעלו בי שוב כשאני מדמיינת את פניו של סהר, קפואות כל כך, מרוחקות כל כך. "באמת שכן" הוספתי. אבל כשהדמעות פרצו שוב הבנתי שאני ממש לא בסדר ושאין לי עם מי לדבר על זה.
מאור לא ענה לי בפלאפון, ניסיתי להתקשר אליו הרבה אבל הוא לא חזר אלי. אמא שלי לא תוכל לעודד אותי והחבר שלי…
אחרי שיחה ארוכה עם אמא שלי כשהיא מנסה לעודד אותי נשארתי לבד בחדר וחשבתי מה עשיתי לא בסדר שיכול לגרום לסהר להתנהג ככה.
בסך הכל הייתי מודאגת ושאלתי אם הוא צריך עזרה.
הצורה שבה התנהג, הדרך שבה הגיב, העידו שקרה משהו. והלוואי ויכולתי לדעת מה.
'את יכולה לברר' אמרתי לעצמי פתאום 'הרי הוא נוסע בעוד יומיים לאמא שלו, הרי את זוכרת שהם גרושים. תוכלי לבדוק….'
'לבדוק מה?' אני שואלת את עצמי, כשאני מבינה שאין לי מושג אפילו ממה אני כל כך מודאגת.
כשאני מנסה להשיב לעצמי הפלאפון שלי מצלצל.
"הלו?" אני שואלת ומשווה לקול שלי את קולי הרגיל ולא את זה חנוק הדמעות. נשמתי עמוק וחיכיתי לתשובה. "הלו?" שאלתי שוב
"הכל כבר מתחיל להתפרק סביבך?" שאל הקול שכל כך לא התאים לי לשמוע עכשיו.
"לא, הכל מושלם" אמרתי בלחש אבל ידעתי שהוא מבחין בך שקולי רועד.
"מאי, מאי, מאי" הוא אמר, יכולתי לראות את החיוך הזדוני שלו עולה על שפתיו.
"מה אתה רוצה סקראב?" שאלתי בשקט ומיד הצטערתי שלא ניתקתי את הפלאפון מיד
"רק להזכיר לך שכל מה שיקרה עכשיו קרה בגלל מה שעשית מאי…"
"אתה מתכוון לעובדה שעצרתי אותך מלהבריח אסיר, מלחשוף את הפרצוף האמיתי שלך בפני מני, מלעשות… מה שעשית לי?" נרעדתי כשנזכרתי במה שקרה ביני לבין סקראב ביום ההוא. כשהוא התנפל עליי ו-
"את לא יכולה להגיד שלא אהבת את זה" הוא אמר וקולו נהיה מרושע
"אתה יודע טוב מאד מה דעתי, ואני בכלל לא אמורה לדבר איתך" עניתי וקולי הפך לצייצני
"אם זה מה שאת חושבת…" הוא ענה וצפצוף הפלאפון המודיע שהשיחה התנתקה היה כל מה ששמעתי.
האם לסקראב יש חלק בכל מה שקורה פה? שאלתי את עצמי שוב בפעם החמישית מאש שניתק את הפלאפון, האם כל מה שקרה קשור אליו? לא יכול להיות…
הפלאפון שלי צלצל שוב. המספר היה חסום.
הרמתי בזהירות את הפלאפון כאילו היה יכול לפגוע בי ושאלתי בזהירות, "מי זה?"
"אני" ענה קול שונה, קול שדווקא רציתי לשמוע.
כי אחרי מאור וסהר, הוא היה החבר הכי טוב שלי.
למרות הכל.
"היי מני" אמרתי כשחיוך עולה על פני מזה הרבה זמן
"היי, שמעתי שקרה משהו…" הוא אמר ויכולתי לראות את פרצופו מתכווץ. מאז שהשלים עם העונש שלו הוא לא ניסה להתקשר אלי כי האשמה הפריעה לו.
עד עכשיו, מסתבר.
הנהנתי ובלעתי את רוקי כשהבנתי שהוא די חסר לי, מוזר לחשוב על זה אחרי כל מה שעשה לי.
"אני… אני יכולה להגיע אליך מתישהו?" שמעתי את עצמי שואלת
"בטח.." הוא אמר ונשמע מופתע מעט, "באמת הייתי רוצה לפגוש אותך שוב"
"אני רוצה לראות אותך" אמרתי, עדיין מתפלאת על שאני אומרת את הדברים האלו
"תספרי לי מה קרה?" הוא שאל
"כשאני אגיע אלייך, מבטיחה" אמרתי וסגרתי את הפלאפון.
איך לעזאזל אני מגיעה עכשיו אל מני? ולמה אמרתי לו את מה שאמרתי?
'כי את צריכה חבר, והוא היחיד שיכול להיות אחד כזה, אחרי שננטשת על ידי מי שהיו אמורים להיות החברים שלך'.
עניתי לעצמי וירדתי למטה כשאני מזמינה מונית.