השקט שלפני הסערה 2 – פרק 33

את 12 השעות הבאות עברתי בלחץ אטומי. כל סגירה של דלת מכונית, כל דפיקת לב חשודה, כל גריסת החצץ בחצר, הקפיצה אותי. סת' ניסה להרגיע אותי ללא הצלחה. הכאב בבטן עבר אך הפרפרים של ההתרגשות תפסו את מקומו. ניסיתי לעשות הכול כדי להעביר את הזמן: ציד, צפייה בטלוויזיה, אכילת גזר וחמאת בוטנים (טעים להפליא), חיבוקים ונשיקות של סת', משחקים עם טומי (שונאת טאקי, אני תמיד מפסידה בזה!), מה לא?
לבסוף השעה 11 בבוקר (הטיסה התארכה והפכה ל20 שעות) הגיעה. רגלי קפצה בלחץ על הרצפה. סת' ראה טלוויזיה והתרחישים הכי נוראיים עברו בראשי: המטוס מתרסק, הם בכלל לא נסעו, טעו בטיסה, מחבל היה במטוס ועוד תסריטים שראשי המשוגע בעליל המציא.
"תפסיקי לחשוב דברים כאלו. זה מעצבן וחסר הגיון. הם כבר נוסעים חזרה לפה עם אימא שלי." אמר סת' והחליף ערוץ באדישות.
"הכול יכול לקרות. מה יקרה אם תהיה להם תאונת דרכים קטלנית?!" צעקתי בפחד וסת' משך אותי בגלגול עיניים לחיבוק מרגיע.
"את יותר מדי דואגת." לחש לאוזני בזמן שהוא מריץ בראשו תמונות של היער.
"התמונות הן הדרך שלך להירגע, לא שלי." ציינתי זועפת.
"אז מה גורם לך להירגע?"
"הנשיקות שלך. בכללי, אתה." אמרתי בקול מתפנק והוא סחף אותי לנשיקה ארוכה ומרגיעה שגרמה לי לשכוח הכול, כולל איך נושמים, זזים או מניעים איזשהו איבר בגוף.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. בבת אחת הפסקנו את דרך ההרגעה שלנו והסתכלנו על הדלת ביחד, שנינו לחוצים.
סת' קם מהספה וניגש לראות מי מפריע. בפתח עמד בחור כבן 17, לבוש בג'ינס מרושל בהיר וחולצה שחורה עם הדפס, על כתפיו מעיל ארוך שחור. שערו השחור כלילה נפל מעט על עיניו הצבועות בשלושה צבעים שונים. נדהמתי מהשילוב המוזר אך היפהפייה שניבט מעיניו. השכבה החיצונית בעין, הכי רחוקה מהאישון, הייתה בצבע חום כהה שהזכיר לי מאוד את צבע עיניו של סת'. השכבה האמצעית, אשר השתלבה באופן מושלם עם החום, הייתה בצבע תכלת בהיר. השכבה השלישית, שהקיפה את אישונו השחור, הייתה בצבע זהוב זך. היא הייתה כמו צבעם של עיניי הערפדים ומשום מה, העבירה בי צמרמורת.
"מי אתה?" שאל סת' בחשד.
"אני שון." אמר בפשטות, כאילו אנחנו כבר מכירים אחד את השני. הייתה לי הרגשה מוזרה, כאילו אני מכירה אותו עוד מהיום שנולד. הרגשתי כאילו כבר פגשתי אותו והכרתי אותו, ולמען האמת? גם אהבתי אותו. אהבתי את הנער שעמד מולי, אבל… לא אהבה כמו שיש לי עם סת'. אהבה שונה. אהבה שגורמת לי לרצות להגן עליו מכל אויב וסכנה, למרות שרק עכשיו הכרנו.
"מה אתה רוצה?" שאל סת' בתוקפנות. קמתי מהספה והתקדמתי אליהם, סקרנית מדי. לקחתי את ידו של סת' והסתכלתי יותר לעומק אל הנער הבטוח בעל החצי חיוך שובב. הוא היה… יפהפייה. תחושתי התעמקה.
"אני… אני השכן החדש." גמגם מעט והסמיק.
"בדרך כלל ההורים באים להגיד שלום, לא?" אמרתי בחיוך. סת' לחץ על ידי, קצת יותר מדי חזק.
"ההורים שלי… הם, אה… הם לא בארץ." הוא הפך לאדום יותר ויותר ושם את ידיו בכיסיו במבוכה.
"איפה הם?"
"בחוץ לארץ. הם חצי מהזמן בארץ וחצי בחו'ל למטרת עסקים. מה איתכם? איפה ההורים שלכם? אתם… אתם לא אחים, נכן?"
"לא. אנחנו ביחד. כבר שבעה חודשים." אמרתי גאה, תוהה איך מישהו יכול לחשוב שאני, הלבנה כקיר, והוא, השחום כאדמה, אחים.
"כן, אתם נראים…. מאוהבים."
"תודה." אמר סת' והקרח נשבר. הוא כרך את ידו סביבי ונישק את שערי. ידעתי שלא משנה מה, סת' הופך לרך כחמאה ברגע שמזכירים אותי.
"אז מה עם ההורים שלכם?" שאל שון שוב.
"ההורים שלה באים מלונדון לכאן, ו… אימא שלי הלכה להביא אותם." ענה לו סת'. אני רק בהיתי בעיניו המיוחדות, דבר שלא כל כך הפריע לו.
לפתע כאב בטן חצה בגופי. התקפלתי מהכאב המפתיע שבכלל לא ציפיתי לו. דמעות כאב החלו לרדת על פניי, ונפלתי על ברכיי בבכי.
"מה קרה?" שאל שון ומיהר לעזור לסת' להעביר אותי אל הספה. הם השכיבו אותי כשידיי על בטני. הסכין חזרה לחתוך אותי, להרוג אותי מבפנים.
"תביא לה מים." פקד סת' על שון המבוהל. הוא לחש לי דברים מרגיעים באוזן בזמן ששון ממהר להביא לי כוס מים. סת' התחיל להשקות אותי בעדינות, כשמדי פעם אני פולטת יבבה מסכנה של כאב.
לאחר בערך שלושה כוסות הכאב סוף סוף החל להתעמעם והדמעות הפסיקו לזרום על לחיי. סת' ושון בהו מודאגים.
"את בסדר? רוצה עוד משהו, יפה שלי?" שאל ברכות סת', רוכן מעליי כרוצה לשמור עלי מכל פגע רע. שון חייך למראה הפגנת חיבתו אליי.
"לא… רק, רק תשב לידי. אתה יודע שזה מרגיע אותי." ביקשתי בעיניים גדולות. סת' צחקק והתיישב על ידי בספה. עברתי בקושי למצב ישיבה ונשענתי על כתפו, למען שפיותי.
"את בסדר? מה קרה?" שאל שון בדאגה.
"סתם. כבר כמה ימים יש לי כאב בטן נורא." מלמלתי. סת' שיחק עם כף ידי הפתוחה אשר נחה על בטנו השרירית. מחשבותיו היו בכעס מוזר על שון. הוא קנא בו, משום מה.
החלטתי להשתמש ביכולות התקשור שלי עם סת'. או במילים אחרות, יצרתי איתו שיחה טלפתית.
"סת'? אתה שומע אותי?" חשבתי במוחי, מרגישה מטומטמת לחלוטין.
"כן, חד וברור." ענה, מבין מה אני עושה.
"למה אתה מקנא בשון?"
"לא יודע. למה את אוהבת אותו?"
"מה?? על מה אתה מדבר?"
"חשבת מקודם שאת אוהבת אותו." חשב באשמה.
"התכוונתי שאני אוהבת אותו בצורה שונה. לא כמו שאני אוהבת אותך."
"אבל עדיין, אחרי מה שקרה עם מאט, אני… אני מפחד. אני מפחד שלא תרצי אותי יותר. פעם לא רצית. מי יודע אם זה יקרה שוב?"
"סת', אני איתך לתמיד. באש ובמים. דרך הים, האוויר והיבשה. זה קרה אבל מאז השתניתי, גם מבחוץ וגם מבפנים. אין לך ממה לפחד."
"אני יודע, אבל… אני לא יכול לשלוט על הרגשות שלי."
"טוב, נדבר על זה אחר כך. שון מסתכל עלינו מוזר."
מבטו הצבעוני של שון סקר את שנינו. הוא נראה לא קשור לתמונה הזוגית שלנו, כאילו הגיע ממימד אחר.
"אה… אני מניח שאני אלך. היה נעים להכיר." מלמל שון באי נוחות ויצא מהבית. אנחת הקלה יצא מפיו של סת' והוא חייך. הכיתי אותו חלושות בבטן ואמרתי נוזפת: "לא יפה."
"לא נכון, אני יפה." אמר וצחקק. חיוך קטן ועייף הופיע על פניי.
"אוהו, חיכיתי הרבה זמן לחיוך הזה." ליטף באצבעו הארוכה את שפתיי.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. הפעם הייתי בטוחה שאלה הוריי. סת' הזיז אותי ממנו וקם לפתוח את הדלת.