הכי מאושרת

היא הייתה האדם הכי מאושר שהכיר.
אף פעם לא בכתה, כעסה, או הרגישה רע, תמיד הייתה עם חיוך גדול על הפנים, נכונה לתת עצות לכל מי שצריך, תמיד מעודדת, אומרת שיהיה טוב.
היא תמיד השרתה עליו אווירה טובה, של רוגע, של אושר.
הוא הביט בתמונה שלה, דמעות זולגת מעיניו.
התמונה הייתה בתוך קופסא קטנה, יחד עם פיסת עיתון, ועם מכתב.
הוא לקח בידיו הרועדות את פיסת העיתון, קורא שוב את מה שכתוב שם.
"נערה בת 17 בלעה כדורים והתאבדה, לא ידועה הסיבה".
היא הייתה הבת היחידה של הוריה, הם אהבו אותה אהבת נפש, נתנו לה הכל, הם לא הבינו למה היא לקחה כך את החיים של עצמה, למה התאבדה, הם לא יכלו לעכל, הרי היא הייתה כל כך מאושרת, אף פעם הם לא ראו דמעה זולגת על לחייה.
חבריה היו כולם בהלם, אף אחד לא הבין, הרי היא הייתה כל כך מאושרת, היא עזרה לכולם לפתור את הבעיות שלהם, היא תמיד חייכה.
אף אחד לא הבין.
אבל הם התגברו…לא הייתה להם בררה.
הוא התיישב על הכורסא הגדולה, רועד, הניח את פיסת העיתון בתוך הקופסא ולקח את המכתב.
הוא פתח אותו, שוב.
הדף היה מקומט מרוב כל הפעמים שקרא בו, והוא כבר הצהיב, אחרי כל השנים שעברו.
"בבקשה אל תראה את המכתב הזה לאף אחד", היא כתבה.
ככה היא פתחה את המכתב, והוא כיבד את הבקשה שלה, אבל לא בגלל שהיא ביקשה הוא לא הראה לאף אחד את המכתב, אלא בגלל שהוא רצה לשאת באשמה לבד, הוא רצה להרגיש רע, והוא ידע שהאנשים שיראו את המכתב יגידו שזה לא באשמתו.
אבל זה כן היה באשמתו, והוא ידע זאת.
היא שלחה לו את המכתב הזה בדיוק לפני שבלעה את הכדורים שהרגו אותה.
"אני מצטערת..אבל אני לא יכולה יותר..אל תיקח את האשמה על עצמך, זה לא בגללך", היא כתבה.
"קשה לי מדיי, אני לא יכולה להמשיך לאהוב אותך ככה, כשאתה אוהב מישהי אחרת, זה קשה מדיי, אז אני נפרדת ממך, ואני מתחננת, אל תאשים את עצמך! אני זאת שבחרה לבלוע את הכדורים האלו, אתה לא אשם שאתה לא אוהב אותי".
אבל הוא היה אשם, והוא ידע זאת.
כי הוא לא אהב מישהי אחרת.
הוא אמר לה שהוא אוהב מישהי אחרת כדי לגרום לה לקנא, הוא לא חשב שזה מה שיקרה בגלל מה שהוא אמר.
הוא אף פעם לא אהב מישהי אחרת.
תמיד הוא אהב רק אותה, עד היום, 50 שנה אחרי.