מלחמת האלים – פרק 13: הקול יאמר הכל
פרק 13: הקול יאמר הכל
התיק היה על גבי, הבטתי מסביבי. נותרו חניכים מעטים מאד שעוד מאמינים שהסיבה למלחמה לא מוצקת. בפעם שעברה היינו כ-30 חניכים. עכשיו אנחנו עשרה.
"אני מאחל לכם הצלחה" אמר כירון ואז הביט במכונית שהתקרבה אלינו "שמרו על עצמכם ומי ייתן והאלים ידריכו אתכם"
מלמלנו תודה כשנכנסו למכונית. "זה הולך להיות מסע קשה" אמרתי בלי להיות מודעת לדבריי. לוקאס הנהן, תומאס הזעיף פנים.
"חייבים לשמור על אופטימיות" אמר תומאס אחרי מספר דקות
"כן.." מלמלתי כשהגענו אל לוס אנג'לס.
"אז מה אנחנו עושים פה?" שאל תומאס אחרי שיצאנו מהמכונית
"טוב, מכיוון שהאדס הוא אל השאול אך גם אל הכאוס אני מאמין שהוא יוכל לתת לנו כמה תשובות" אמר לוקאס והביט מסביבו.
"אז מה אנחנו מחפשים?" שאל תומאס ואני הבטתי בהם בזעזוע
"אתם רציניים?!" שאלתי "אתם רוצים שנעמוד מול אל, שהוא חזק מאיתנו פי מליון בערך, ונתבע ממנו לספר לנו כל מה שהוא יודע? איזו מן תוכנית זו?"
"אני לא רואה שיש לנו תוכנית טובה יותר" אמר לוקאס והביט מסביבו, שוב.
נאנחתי כשתומאס חזר על שאלתו, "אז מה אנחנו מחפשים שוב?"
"פתח, סדק, כל דבר שיכול לתת לנו רמז לפתיחה של.."
הבטתי מסביבי ופתאום ראיתי משהו לא ברור.
על קיר האבנים שמולנו נפרש חור אדיר בצבע שחור. זה לא היה נראה כאילו יש המשך לדבר הזה.
"מה עם זה?" שאלתי והצבעתי לכיוון שבו נראה החור.
תומאס ולוקאס הביטו בי בתימהון. "זה בסך הכל קיר אבנים" אמר תומאס.
הנדתי בראשי, "אתם לא רואים את ה… חור השחור הזה? ממש שם!" הרמתי את זרועי וכיוונתי אותם אבל הם עדיין נראו מבולבלים.
"אמה אין לנו זמן לשטויות" אמר לוקאס
"אנחנו חייבים לעבוד מהר וביסודיות" הוסיף תומאס והם המשיכו לחפש סביבם.
"איך שתרצו…" אמרתי והתרחקתי מהם. מתקרבת אל החור ומרגישה את המשיכה החזקה שלו.
"לא כולם רואים את הפתח המיוחד הזה" אמר לי קול אפל, הבטתי סביבי. לא היה איש לידי. "את כנראה מאד מיוחדת בת פוסידון. את מוזמנת לנסות להיכנס… אם את אמיצה מספיק"
"מי אתה?" שאלתי "אני לא מוכנה להיכנס למלכודת סתם ככה"
"אהה" יכולתי לראות חיוך על פניו הבלתי נראות של הדובר "אבל זאת השאלה הגדולה לא?" משב רוח קפוא הורגש באוויר. הסתכלתי אחורה. תומאס ולוקאס לא שמו לב להיעדרי.
"אני יכול להיות אויב ואני יכול להיות ידיד…" אמר הקול בקול בוטח "ואני יכול לספק לך מידע שאחרים לא יתנו לך… אבל הכל מתרכז בשאלה: מלכודת…. או שמה לא?"
הבטתי שוב אחורה וחיכיתי שישימו לב שנעלמתי. לא היה להם אכפת. כבר נטיתי להיעלב.
"אני מקבלת את ההזמנה שלך" אמרתי בקול בטוח עד כמה שיכולתי
"נהדר" הוא אמר והפתח התרחב עד שיכולתי לעבור בו.
הבטתי מעלה ומטה. דבר לא נראה. "האם אתה נשבע שאין זאת מלכודת?" שאלתי
"אני נשבע" הוא אמר, שמעתי נימה ערמומית בקולו.
הוא נשבע. אני אומרת לעצמי. הוא לא יכול לעשות לך כלום אחרי שנשבע.
אני מגניבה עוד מעט אחד לאחור אבל אז משב הרו נהיה קר כל כך שהטמפרטורה צונחת מסביבי, ערפל אפור מתערבל ואני נשאבת אל החור הקטן והשחור.
פתאום התחלתי להצטער על שקיבלתי את ההזמנה.
לדעתי המלכודת לא היתה במי שכביכול בטחתי בו.
אלא במקום שאליו אני נכנסת.
הכל מסיבי נצבע בצבע שחור, לא ראיתי דבר והתקדמתי באפלה.
לפתע הרגשתי איך אני נופת.
פתאום עמדתי במרכז חדר שקירותיו היו עשויות מאבנים שחורות, גם המרצפות. הכל נראה כל-כך… מת.
הבטתי סביבי, באחת הפינות עמד כס עשוי עצמות אדם שהיו מרותכות זו לזו בצבע שחור ופסי ארד מבהיקים באורות שמקורן אינו היה ידוע לי. לידו עמד כס בצורת פרח שחור, מסוגנן מעט יותר.
תגובות (2)
איזה רעים! לא שמו לב! ניפגש בשני!? בהצלחה במבחן:))
איזה רעים! לא שמו לב! ניפגש בשני!? בהצלחה במבחן:))