בית המלון

בית המלון

גל חום ועשרות שברי שיחות קיבלו את פני כשנכנסתי עם הורי אל בית המלון.
אימי הלכה אל דלפק הקבלה, תמיד היא מסדירה את העניינים בזמן שאבי מעמסי את המזוודות וקורא עיתונים. התיישבתי על ספת עור חומה, סוקר את עיצובו של הלובי.
דגלים התנוססו בכניסה, ומאחורי הדלפק כמו מוגזמת של שעונים הראתה את השעה בכל אזור זמן בעולם.

חמימות אפפה אותי, ולא עבר זמן רב עד שחשבתי בישנוניות. ראיתי במקוטע כיצד אימי מושיטה את ידה לארנק, רק מצמצתי ונער המזוודות כבר אסף את התיקים לעגלה, ונכנס למעלית. חושך כיסה את הסצנה, כנראה נרדמתי. ברגע הבא – אבא קרא לי להיכנס למעלית.
אמרתי לו שאקום בעוד רגע.

כשפקחתי את עיניי שוב כבר שככה ההמולה. זמן לארוחת ערב, חשבתי והבטן שלי קרקרה בהסכמה. ישנו חיסרון אחד בספת עור נוחה, חשבתי לעצמי, תמיד נרדמים בה.
גופי השמיע צליל של פלסטר נתלש כשהתרוממתי ממושבי. אולי שני חסרונות.

הלכתי אל דלפק הקבלה, בו עמד פקיד חיוור וטרוד.
"סליחה, איך מגיעים לחדר האוכל?" שאלתי.
הוא הביט בי במבט אטום. כחכחתי בגרוני, תוהה אולי קולי לא נשמע היטב.
"איך מגיעים לחדר האוכל?" חזרתי, בטון מעט יותר גבוהה.
הפקיד הרים את ידו בעייפות, והצביע.
פניתי ללכת בכיוון, מקלל את הפקיד בלב.

צעדתי במסדרון מתעקל שקירותיו קושטו בתמונות של מסעות צייד, וסעודות פאר.
עכשיו מה? תהייתי בקול כשהמסדרון הסתיים במבואי סתום.
התמונה משמאלי השמיע המיית אוכלים – קרקושי סכו"ם, ושברי שיחות.
סקרתי את האנשים שטופי התאווה שנראו בתמונה, והבחנתי בתפוח אדום שבלט מעבר לטקסטורה, עקבתי אחר מקומו בתמונה – נערה צעירה נראתה אוחזת בו, והיא הביטה בי כשחיוך חוצה את פניה. תהייתי על קנקנו של החיוך, וניסיתי לאחוז בתפוח.
התפוח פעל כקסם או כידית, והתמונה הוסתה הצידה, מאפשרת לי לפסוע מעבר למסגרת.

הגחתי מצידה השני של התמונה אל בריכת של המלון אלא שהמקום היה ריק יחסית. שלושה אנשים נכנסו בחליפותיהם למים, אבל לא נראה כאילו זה הטריד או הרטיב אותם.
הם פסעו במין בועה פרטית שכזו, וצעדו עד קרקעית הבריכה.
מלצר הלך אחריהם במרווח קטן, וגם מסביבו המים נעו כלא היו, עקבתי אחריהם במבטי והבחנתי בסעודה שלמה המתרחשת מתחת למים.
מלצר נוסף עבר מתחת למקלחת מוזרה, ואז הצטרף אל שאר הסועדים.
על המתקן נכתב "חיסום בגדים לסעודת מלכים".
עד אותו הרגע לא ידעתי על קיומה של המילה חיסום.

כשעברתי במתקן חשתי כיצד האוויר סביבי מתמצק, חקיתי את תנועותיו של המלצר, וניגשתי אל מדרגות הבריכה, בתחילה בחשש, אך לאחר שלא חשתי ברטיבות, בביטחון גובר. בתחתית גרם המדרגות, עמדתי מתחת למים, נושם ויבש. מדהים!
הסתובבתי שם, בין השולחנות בעולם של צלילים עמומים הצבוע בתכלת.
מבין האנשים הבחנתי בצלליתו של אבי, ככה, בלעדי?! חשבתי לעצמי בכעס, וניגשתי לכיוונו, מפלס את דרכי בין הסועדים והשולחנות אדירי המימדים.

לאחר מספר דקות של חיפושים, חוש הכיוון שלי התפוגג בין הבועות.
חשבתי להסתלק מהמקום, אז הלכתי לכיוון המשוער של המדרגות, שומע את הלומות ליבי.

הבריכה האפילה, וצעדי נשמעו כרקיעות חלולות. הרגשתי שאיני מתקדם, כאילו כל צעד הוא מחצית מקודמו, עד שכבר לא הצלחתי לנוע.
איפה ההיגיון כאן? שאלתי את עצמי, מרותק לרצפת האריחים הכחולה.
המים התחילו גועשים מעלי, יוצרים פנים ערטילאיות בעלות עיניים צהובות והבעה חורשת רע.
הרגשתי במחנק, ועשרות בועות נפלטו מפי ברגע שצעקתי בתדהמה, חושך ערפל את ראייתי.

פקחתי את עיניי, והעולם נשאר כחלחל. עצמתי אותן שנית, וצבטתי את עצמי בחוזקה, מנסה להתפכח מחלום הבלהות.
כשפקחתי את עיניי שנית, בהייתי ישירות בעינייו הצהובות של היצור.
אז צעקתי בזעם "אני הולך לדבר עם מנהל המלון!", כדי להפיג את חוסר האונים שלי.
נראה שזה עזר, היצור התפוגג, והותיר אותי לבד, בוהה בסולם היציאה מהבריכה.

טיפסתי החוצה, יבש ועצבני לגמרי.
מחיתי טיפות מעייני, לא דמעות! טיפות! ויצאתי מהבריכה, לוקח מהכניסה מגבת מחוממת, ומעביר אותה על פני בזעם.
שירות לקוחות גרוע.