אבודה עונה 3 – פרק 3

השיחה הקצרה עם אמא שלי נצרבה חזק במוחי עד שכשאני מגיעה לסהר אני טיפה מצטערת שבאתי אליו.
אנחנו נכנסים לחדר שלו והוא מתיישב על כיסא מסובב ונשען על המשענת. מחייך אליי.
"את נראת מוטרדת מעט" הוא אומר והחיוך לא נמחה מפניו, למרות שהוא מצטמצם.
"אני לא מוטרדת!" אני אומרת כל כך מהר שאני מבינה שאני כנראה כן. אבל למה אני מוטרדת? לא יכול להיות שזאת בגלל השיחה עם אמא שלי, בטח בגלל שאני אפגוש את תמר בעוד יומיים בתל אביב. זאת הסיבה.
"את לא" הוא אמר, מהנהן ברצינות מזויפת. פניו נראות רציניות באופן שונה ורק עיניו מסגירות את הצחוק שבו.
"אני לא" חזרתי אחריו כמו מפגרת ורק אז הבחנתי שאני פשוט בוהה בפניו. כשהוא מביט בי ומחייך אלי, למרות שזה תורו להראות מוטרד במקצת.
"אז מה- "
"אני רציתי- "
שנינו דיברנו יחד ואז השתתקנו. סהר חייך את החיוך המעצבן אבל שובה הלב שלו ואז אמר בקול מתחנף, "בבקשה, נשים קודם"
"נו באמת…" מלמלתי ואז בלעתי את רוקי. סהר הדאיג אותי מעט כשהיינו יחד בבית הקפה. הוא נראה מרוחק ממני וממאור, הוא לא היה שותף בוויכוח עד שקראנו לו… זה ממש לא התאים לו. "רציתי לדעת מה קרה לך כשהיינו בבית הקפה" אמרתי ואז כשראיתי שהוא מכווץ את מצחו בניסיון להבין הוספתי, "היית מרוחק ואני בסך הכל דואגת…"
"אין לך מה לדאוג" הוא אמר מהר כל כך שזה היה תורי להבין שמשהו לא בסדר.
"סהר…"
"לא באמת מאי" הוא חייך אבל חיוכו היה כבר מאולץ "אני בסדר, באמת"
"אתה לא עובד עליי" אמרתי והתרוממתי ממקומי. הוא התרומם גם כן ולא אמר דבר. "סהר… בבקשה…" ניסיתי שוב
"מה, מאי?" הוא שאל והביט לתוך עיני "אני נשבע לך שלא קרה לי כלום. למה את כל כך מודאגת?"
"כי אתה מדאיג אותי" אמרתי והסטתי שיער מפניו כשהוא מנסה לחייך אלי.
"אני מבטיח לך שאת לא צריכה לדאוג לי…" הוא אמר ותפס את ידי, מושך אותי קרוב אליו.
"סהר…" אני אומרת ומנסה להשתחרר מאחיזתו אבל היא רק מתגברת. הוא מעולם לא תפס בי ככה, כמעט באלימות.
"אני צריך לשמוע שאת סומכת עלי" הוא אמר כשפיו קרוב אל אוזני, הנדתי בראשי וניסיתי להשתחרר ממנו שוב, "מאי…" הוא לחש, פיו יורד אל פי.
"לא" אמרתי ומשכתי את עצמי ממנו, לוקחת צעד אחורה "אני רוצה לדעת מה קרה לך" אמרתי כשראיתי את הבעתו הנעלבת. התכווצתי, כי הבנתי שהוא נעלב והיה פגוע ממני.
"לא קרה לי כלום" הוא אומר עצבני יותר ותופס בידי, "בחייך מאי, מה קורה לך?"
"מה קורה לך?" אני שואלת ומעיפה את ידו מזרועי. לצערי הוא קצת יותר חזק ממני.
"אני אומר לך שלא קורה לי כלום" הוא אמר, תופס את זרועי טוב יותר ומקרב אותי אליו.
"אם לא היה עובר עליך משהו לא היית מתנהג אלי כמו שמני התנהג אליי" התזתי ומשכתי את זרועי ממנו.
הוא קפא, מבטו צנח אליי והוא לא אמר כלום. משכתי שוב את זרועי והוא הרפה ממני.
"את משווה אותי, את החבר שלך, למישהו שניסה…" הוא לא סיים והסיט את מבטו. "את יכולה ללכת, זה מה שרצית לא?" הוא שאל בלעג אחרי שהבטתי בו בלי לנוע.
"סהר…" הרגשתי צורך להתנצל בעוד צד אחר שלי צורח שאני לא חייבת לו כלום.
"לא אני הרי מחזיק אותך כאן בכוח נכון?" הוא שאל והביט לתוך עיני. עיניו היו קרות. מפחידות. "אז אני לא עוצר אותך מאי, את מוזמנת לצאת וללכת. אני באמת שלא עוצר אותך. הנה, תראי" וכשאמר את זה זז מדרכי והתיישב הכי רחוק שאפשר ממני, על הרצפה.
"אל תעשה לי את זה…" אמרתי בקול חנוק, אבל הוא לא הביט בי, הוא עצם את עיניו והסיט את מבטו. דמעות חנקו את גרוני וגם אני עצמתי את עיני אבל כדי לעצור את מה שאיים לפרוץ מהם: תסכול, פחד של אבדה, ידיעה למשהו גדול משחשבתי.
"לא לעשות לך מה?" הוא שאל, לא מביט בי "אני הרי הכי רחוק שאפשר ממך, אני לא אתקרב אלייך, בדיוק כמו שרצית. אני לא אפריע לך…" לרגע נראה שגם הוא נחנק ממשהו, משהו מאיים. "בדיוק כמו שרצית" הוא גמר והשפיל את מבטו. מחכה שאצא.
"בסך הכל רציתי לדעת שהכל בסדר" אמרתי והשתופפתי ככה שהייתי מולו, מחריכה אותו להביט בי, "מה שאתה עושה עכשיו מעיד שמשהו קרה סהר, אני רק רוצה לעזור"
"אם את רוצה לעזור פשוט תלכי" הוא אמר ודקירה בלב פגעה בי. הרגשתי את הסכין הדמיונית ננעצת עמוק יותר כשאמר, "אני חושב שאנחנו צריכים… פסק זמן".
הבטתי בו, מנידה בראשי. אנחנו לא צריכים שום דבר כזה!
"סהר…" הרגשתי משהו חם זולג על לחיי, כבר לא היה לי אכפת. הבטתי בו והרמתי את סנטרו, כמו שהיה עושה לי הרבה כשהבטתי בו כשאני מתביישת.
אבל הבעת פניו הייתה שונה, מרוחקת, מנותקת. הוא הסתגר בפני.
"בבקשה…" התחננתי, בוכה למול עיניו הקרות. פניו לא העידו על שום שינוי חוץ מרוך מסוים שנראה בהם. "סהר.." אמרתי שוב כשהוא התרומם ואני אחריו.
הוא תפס בידי והוביל אותי אל דלת הבית, בלי לומר מילה.
הלכתי אחריו ברחובות המלאים אנשים. כשאני לא יכולה לומר כלום.
הסכין בלב ננעצת עמוק בליבי עם כל צעד שלנו.
לבסוף הוא נעמד מול הבית שלי.
ואז, בלי לומר כלום, אפילו בלי מבט הוא הסתובב והלך לדרכו.