פרדוקס – פרק 8

לרוב זה לא מתאים לי לחשוב לעומק אבל משהו היה נראה לי לא הגיוני.
"כששמעתי על סאטירים, תמיד שמעתי עליהם כזכרים, החצויים של פוסידון עם שיער שחור, מה קורה כאן? זה בעצם שינוי גנטי, לא?" שאלתי.
"אני מניח…" אמר דיימון.
"אבל שינוי גנטי, שמעתי פעם על צ'רנוביל ועל נגסקי והירושימה, גם שם היה שינוי גנטי" אמרתי.
תומר הבין לאן אני חותר.
"אתה מתכוון שמשהו יוצר מוטציות?" שאל תומר.
"כן" אמרתי "והוא גם ככל הנראה".
"הבוס של אנשי הזאבים" אמרתי אני יחד עם תומר.
"מה?!" שאלה סתיו "זה הגיוני?".
"יש בזה היגיון כלשהו" הסכים דיימון "אפילו שזה קצת מעליב שאתה קורא לי מוטצייה".
"אבל אתה בטח מוטצייה חיובית" אמרה סתיו בניסיון לעודד אותו. זה לא הצליח כל כך.
"אבל מה יכול היה לגרום לשינוי כזה?" שאלתי.
"קרינה" אמר תומר "רק קרינה".
"אבל איזו סוג של קרינה? אנחנו מדברים על קרינה מאוד מיוחדת" אמרתי.
"אני חושב שאני יודע" אמר תומר "הרי אלים בדמות האמיתית שלהם הם קורנים קרינה".
"איך אתה יודע את זה?" שאל דיימון.
"טוב, האמת שאני ידעתי שאני חצוי כבר מזמן" אמר תומר "פשוט שיחקתי את התפקיד כי אחרת רותי הייתה משתגעת. אני באופן כללי אשם בכך שהוא מצא אותנו".
"אז אתה אשם ברצח של חנה?" שאלה סתיו.
"לא אני רצחתי אותה!" מיהר תומר להגיד.
"בואו נתרכז בעיקר!" ביקשתי "תומר, אתה טוען שקרינה של אל היא שגרמה לכל זה?".
"אבל למה שאל יעשה את זה?" שאל דיימון.
"זאת שאלה טובה" הסכימה סתיו.
"אין לי מושג" אמר תומר.
"אנחנו עוד כמה דקות נוחתים" הכריז דיימון.
"אין סיכוי, מה המהירות של המרכבה?" שאל תומר.
"נדמה לי ששלושים קילומטרים לשנייה" אמר דיימון.
"אם זה היה כפול אלף זאת הייתה מהירות האור" פלט תומר והתחיל סדרה של חישובים בעל פה עד שלבסוף הגיע למסקנה שאליה הגעתי בעצמי על ידי מבט מהיר בשעון. כמה זמן טסנו.
המרכבה הנמיכה עוף עד שלבסוף נחתנו ליד מקור מים בפולין.
…
עיט לבן עף ביער.
אם רק היה מגן אדום מאחוריו היה זה הסמל של פולין.
"קסו, לא מצאת את החצויים עכשיו?" שאל ליקאון.
"אחרי שחזרתי לכיתה הריח נעלם" אמר קסו "אבל הריח מתחזק, הם מגיעים לכאן".
"לפולין?" שאל ליקאון "בוא נקבל אותם בקבלת פנים חמה"…
…
ככה נראה המחנה. נתחיל מהעובדה שהיו שם מבנה ענק בסגנון יווני עם עמודים לבנים. שמעתי ממנו קולות של מתכות מתנגשות זה בזה.
היו בו ביתנים שונים, כל אחד מוזר מקודמו. כולם מסודרים במלבן. לכל אחד מהם היה מוצמד מספר כלשהו בצבע פליז.
ישבנו על מצוק שממנו נשקף הנוף. הכל היה ירוק, שיחים ירוקים.
"מה אתם אומרים?" שאל דיימון.
הייתה רוח. השיער הבלונדיני שלו התעופף ברוח וחשף סימן מטריד בראש שלו. סימן אדום מדמם, קו ישר, אבל היה בזה משהו יוצא דופן. הדם שיצא היה אדום שנצץ כמו נחושת.
"מה קרה לך בראש?" שאלתי.
"חטפתי מכה קשה" אמר "זה לא חשוב, מה אתם חושבים?".
"נראה לי שיהיה טוב כאן" אמר תומר.
"אין סיבה שלא" אמר דיימון.
ואז פתאום אור הציף את האזור כולו.