תנו לגדול בשקט~פרק 35 ~

תומר הסתכל עלייה ,לא מבין מה קורה פה ,הוא עיוות את פניו "את צוחקת עליי ?"
"מי אתה ?" היא שאלה שנית
תומר רק הסתכל עליה .היא נראתה מבוהלת.
"מור !!" הוא צרח "את..את שכחת אותי ?!" הוא אמר צרוד
"אתה פדופיל !" צעקה מור
"יש פה פדופיל !!!!!!" היא התחילה לצרוח ,ושתי רופאים נכנסו לחדר .
תומר רק הסתכל עליה בעיניים עצובות
היא שכחה אותו.
רופא ניגש להרגיע את מור ,והשני נגש לתומר "זה בסדר " הוא הררגיע אותו ותפח לו על הכתף
"זה יכול לקרות"
"אבל רק אותי היא שכחה" אמר תומר
"אל תדאג" אמר הרופא ונכנס בחזרה לחדר
הוא פשוט לא האמין שזה קורה לו,הוא כבר ראה אותה חיה ,הוא כמעט מת פה במקומה ,ובסוף..בסוף היא לא זוכרת אותו 1?
מה זה מתיחה ?! מה קורה פה !?
הוא התיישב על הכיסא שדמעות בעיניו . זה …לא יכול להיות .
"מה קרה ?" שאל אותו יוגב
"היא..שכחה אותי." הוא מלמל
יוגב הסתכל עליו וטפח לו על השכם . "זה טבעי.." אמר יוגב
"זאת בטח תגובה בראותית או משהו." הוא אמר
'אז איך אותך היא זוכרת ???"אמר תומר בקול שבור
'כי אני מכיר אותה יותר זמן .." אמר יוגב
תומר רק הסתכל על הריצפה ,ולא הבין ,למה כל הצרות נופלות דווקא עליו.

_____________________________________________________________

"מור את בטוחה שזה מה שאת רוצה ?" שאל אבא
"כן" אמרתי בקושי
"אבל" הוא גמגם "אבל אני רוצה שתחזרי למטה . את תיהיי חסרה לכולם שם. תחשבי עליהם !!"
"אתה לא חשבת עלינו ." אמרתי לו .
"כי לי לא הייתה אפשרות בחירה !" אמר אבא והסתכל עליי
"אני.."
"מור תחזרי למטה ,בבקשה !" התחנן אבא
"אבל אני רוצה להיות איתך.!" אמרתי לו
"את לא ..זה לא ..עדיין לא הגיע הזמן שלך להיות פה ." הוא אמר והסתכל עליי במבט רציני
"רק תראי את תומר ,את באמת רוצה לעשות לו את זה ?"
חשבתי על תומר ,איך הוא יגיבב? איך רומי תגיב?איך ?!
אולי אבא צודק ? עדיף שאני אשאר למטה ?
דמעות זלגו מעיניי . "אבבל ..אבא" אמרתי בקול שבור
"אל תדאגי מורוש שלי ,אני תמיד איתך" הוא אמר
"אל תיעלם לי" התחלתי להגיד "לא !!!"
בכיתי ,נתתי חיבוק אחרון לאבא ,הסתכלתי עליו ,המבט שלו נחרט לי עמוק עמוק בזזכרון .
וראיתי איך לאט לאט ,הוא הולך ונעלם.

הרגשתי שלאט לאט אני חוזרת ,משהו חמים עטף אותי ,משהו מיוחד ,מישהו היה ליידי .. אבל ..מי !?
לא ראיתי כלום ,הכול היה מטושטש ולבן. מה קורה פה ? איפה אני בכלל ? אני חיה ?
שמעתי על מיני צלצולים שבעקו ממכשירים שהיו בחדר הלבן .זה עשה לי כאב ראש .
הרגשתי איך מטפלים בי .
לאט לאט חזרתי לראות ,וכאב הראש התייצב
"מור" אמר קול
"הסתכלתי כדי לראות מי זה"
זאת הייתה אמא .!
******
הרופאים נכנסו לחדר ,מי זה הבחור המוזר הזה שהיה פה הרגע ?
"מור תרגעי" אמר לי אחד הרופאים
לאט לאט נרגעתי . "מאיפה הוא יודע את השם שלי ?" שאלתי
הרופאים רק הסתכלו אחד על השני ולא אמרו מילה
אמא שלי נכנסה לחדר
הרופאים הסבירו לה מה קרה ,מבט של כאב נבע מעיינה
"אנחנו צריכים לבדוק את זה" שמעתי את הרופא מדבר
מה קרה לי ?
"מור אנחנו צריכים את עזרתך " אמר הרופא
הנהנתי
"מה הדבר האחרון שאת זוכרת ?"
חשבתי קצת ,ולא הצלחתי להזכר .. מה אני זוכרת ? מה אני זוכרת ? הדבר הראשון שאני זוכרת ..
אווף מה זאת השאלה הקשה הזאת !?
"אני זוכרת ..נראה לי שאני וחברה שלי הלכנו לחפש לי עבודה בפיצרייה ,ושהייתי נורא עצבנית".
אמרתי והסתכלתי עליהם . מה אני עושה פה ? מה קרה לי ? למה הביאו אותי לפה בכלל ?
'אמא מה אני עושה פה ?"
היא הסתכלה עליי במבט מודאג .
"את קיבלת מכה בראש מורוש ,את לא זוכרת ?" היא שאלה והסתכלה עליי
מתי קיבלתי מכה בראש? מה פספסתי?מה הם מדמיינים ?
"לא".אמרתי בקול
אמא רק הסתכלה על הרופאים מודאגת ..
הם הסתכלו עליה "היא איבדה את הזיכררון ,אין לה בכלל זכרונות מהחצי שנה האחרונה."
הרופא אמר והסתכל עליה בעצב .