אבודה עונה 3 (!) – פרק 2

שכבתי על המיטה בחדר שלי. אני חייבת לעשות את זה. אני חייבת ללכת ולתל אביב ואני חייבת לבצע את שיחת הטלפון הזאת. למרות שלא רציתי.
רציתי להשאיר את העבר מאחור ולהתמקד בהווה. אבל אני לא יכולה. לא מסוגלת.
הרמתי את הפלאפון שלי וחייגתי את המספר ששיננתי בעל פה עוד כשהייתי בכיתה ו'. הצלצול נשמע כמה פעמים. לא היה נראה כאילו מישהו עומד לענות. ברגע שהחלטתי הגיע הזמן לנתק קול ענה בצד השני.
"מאי?" שאלה בקול מופתע
"היי תמר" חייכתי כשאני נזכרת בה, בחברה הכי טובה שלי שהפסקתי לבקר, להתקשר. כאילו הדחקתי אותה. אבל זה לא נכון, תמיד התגעגעתי אליה.
"היי.." היא הצליחה לומר. הבנתי למה היא כל כך מופתעת.
"תשמעי אני רוצה שנדבר" אמרתי בקול יציב וקמתי ממקומי, מתיישבת על הכרית שלי.
"ומה אנחנו עושות עכשיו, לדעתך?" היא שאלה בצחוק. הרגשתי טוב יותר כששמעתי את צחוקה.
"אני מתכוונת פנים מול פנים" אמרתי, "לא ראיתי אותך יותר מדי זמן"
"כן, אני מסכימה איתך" היא ענתה וקולה נהפך צונן יותר "לא שזה הפריע לך כי לא בדיוק התקשרת עד לרגע זה…"
"תמר, זה ממש לא- " היא לא נתנה לי לגמור וחתכה אותי בחדות
"מה קרה? לחברים שלך כבר משעמם ממך? או שאולי סתם ככה פתאום נזכרת במי שהייתה חברה שלך כבר הרבה זמן עוד לפני שהכרת את אור וסהר…"
"זה מאור.." מלמלתי
"זה משנה?" היא שאלה, נימת קולה הצוננת כאילו חודרת לתוכי.
האם היא צודקת? האם סתם כי משעמם לי התקשרתי אליה ואני רוצה לדבר איתה?
לא.
באופן חד משמעי: לא.
"לא, זה לא משנה" אמרתי בשקט "כי אני מדברת עלינו, עליי ועלייך"
"על מה יש לדבר?" היא שאלה
"על כמה דברים" עניתי "והייתי רוצה לעשות את זה פנים מול פנים"
"ואם אסרב?" שאלה
"אני אבוא לחפש אותך בכל מקרה. אני מתגעגעת אלייך תמר" אמרתי בשקט, "אני רוצה לראות אותך שוב" הוספתי בלחש. נותנת למילותיי להיכנס לראשה.
"כמו פעם…" שמעתי אותה ממלמלת
"בדיוק כמו פעם" אמרתי "לפני שכל הטירוף התחיל.."
"טירוף?" היא שאלה
"את רואה?" שאלתי בחיוך "יש לנו הרבה להשלים"
"אז מתי אנחנו נפגשות?" היא שאלה
"יום שלישי, שמונה בערב. הבר הממוסגר" אמרתי בלי לחשוב, "אני מאמינה שאת זוכרת את המקום"
"כן" יכולתי לראות את החיוך שלה "אני זוכרת אותו. נתראה אז"
היא ניתקה.
זרקתי את הפלאפון על הכרית וקמתי ממקומי. האם הדבר שאני עושה פה הוא דבר טוב?
'זוכרת מה קרה בפעם האחרונה שהיית בתל אביב?' עדיין יכולתי לשמוע את קולו של סהר. האם עליי לוותר?
כל כך הרבה שאלות מצטברות במוחי בימים האחרונים…
דפיקה בדלת.
"כן?" שאלתי. אמא שלי פתחה את הדלת
"אני מפריעה?" היא שאלה ואני ניגשתי אליה וחיבקתי אותה
"אף פעם לא" אמרתי "את צריכה משהו?"
"לא משהו חשוב" היא חייכה "רק לראות שהכל בסדר איתך מאי"
"אני בסדר, מבטיחה" אמרתי כשהיא בחנה את פניי
"אם את צריכה משהו את יודעת שאת פונה אליי, נכון?" היא שאלה
הנהנתי ואז אמרתי, "אני יכולה ללכת ביום שלישי?"
"לאן?" היא שאלה בחשד. מהרגע הזה פחדתי.
ברור לי שהיא לא תסכים לי ללכת לתל אביב, אבל לשקר לה?
"אני רוצה ללכת עם סהר ומאור לתל אביב… לבלות קצת" אני אומרת. זאת חצי מהאמת.
אני באמת הולכת לתל אביב גם אם אני לא אהיה עם מאור וסהר.
"את תשמרי על עצמך, נכון?" היא שאלה בחיוך
"כן, מבטיחה" אמרתי. היא הביטה בי והתיישבה על המיטה, טופחת בידה על המקום שלצידה, מקווה שאתיישב.
"אני רוצה לדבר איתך קצת" היא אמרה
"על מה?" אני שואלת ומתיישבת לידה
"תשמעי, למרות שסהר הוא חבר שלך ואני מאמינה שאת סומכת עליו אני רוצה שתדעי שלפעמים בחורים לא מודעים למעשים שלהם. לפעמים בני נוער מאבדים שליטה על ההורמונים בגוף ו…"
"אמא!" אני קוראת, מתרוממת ממקומי. מה היא חושבת שאני וסהר עושים?
"אני לא אמרתי כלום!" היא אמרה, מרימה את ידיה. "אני רק רוצה שתדעי שזה בסדר שהוא חבר שלך אבל שגם תהיי מודעת ל…"
"אנחנו ממש לא נכנסות לזה!" אני אומרת.
למרות שאני יודעת שכמה פעמים סהר ניסה לעלות שלב במערכת היחסים שלנו אני לא ממהרת. יש לי זמן והוא מכבד את זה. הוא לא ילחץ עליי.
היא נאנחת ומתבוננת בי. "בסדר, בסדר" היא מחייכת למראה פניי.
"אני יוצאת עכשיו" אמרתי
"לאן?" היא שואלת בחיוך
"לסהר…" אני לא משלימה את המשפט
"אוקי! תבלי!" ועוד לפני שאני מספיקה לומר דבר נוסף היא סוגרת את הדלת מאחוריה.
ואני מרגישה שאני יכולה לנשום לרווחה.