דניאלה – פרק 2

ביומיים שלאחר מכן, בקושי דיברתי עם תומר. לא יודעת למה.
אני חושבת שהיה לי קשה לדבר איתו אחרי אותה שאלה.
היה בינינו מתח, והוא פחת, אך הוא עדיין שרר באווירה בינינו.
רציתי לדבר עם תומר, לספר לו בפירוט את כל הסיבות למה אני עדיין לא מוכנה לקחת את היחסים בינינו לשלב הבא, את כל העבר שלי.
אבל פשוט לא יכולתי.
בכל פעם שהתמונות ההן היו מרצדות לנגד עיניי הייתי נסגרת ברגע, לא מסוגלת להביע שום דבר.
לא רגש, לא דעה או מחשבה, פשוט כלום.
ואני כל כך רוצה מישהו לדבר איתו על זה, מישהו שיכול להבין אותי או לעזור לי, אבל אני פשוט לא מסוגלת לדבר על זה. אני מרגישה כאילו זה עדיין טרי. למרות שזה קרה לפני המון זמן, לפני יותר מ5 שנים.

* * *

"דניאלה, רדי למטה. הארוחה מוכנה!", שמעתי את דודתי לילי צועקת לי מן הסלון.
לא היה לי חשק לאכול. ובכלל, לא היה לי חשק להרבה דברים. אבל ירדתי לארוחה בכל זאת, כי רציתי לדבר איתם ולומר להם כמה דברים.
"נחמד שטרחת לכבד אותנו בנוכחותך", גולן, אחי הגדול ביותר, צחק.
"אם אתם לא רוצים בה, אין לי שום בעיה לחזור למעלה. אני דווקא באתי עם כוונה טובה ורצון לדבר אתכם, אבל אם אתה לא רוצה – אני עולה כבר עכשיו חזרה!", העלתי את טון הדיבור.
"דני, בואי שבי. את מכירה את גולן", אמר מאור, אחי הגדול הכי קטן מבין החמישה. הוא היה הכי קרוב אליי מבחינת גיל ומבחינה נפשית. הלכתי והתיישבתי. אזרתי אומץ, בלעתי את הרוק והתחלתי לדבר.
"לכולנו היה קשה מאוד בשלושת החודשים האחרונים, ואני לא עזרתי. רק הוספתי עוד קושי. אז לפני הכל רק רציתי לומר סליחה לכולכם", לקחתי נשימה אחת עמוקה והמשכתי. "ו… רציתי גם לומר לכם ש… יותר נכון לומר לך, לילי, שאני חשבתי על זה הרבה ביומיים האחרונים ואני באמת חושבת שזה יהיה טוב בשבילי לעבור לפנימייה", אמרתי בנשימה אחת ושמתי לב שכולם המומים מההודעה שלי.
"אז עכשיו אפשר לסגור את כל הפיות הפעורים, להיות בשקט ולאכול", צחקתי.
"ואוו דני! זה… ואוו! אני לא יודעת מה להגיד!", אמרה לי דודתי, ואני ישר קמתי והלכתי לחבק אותה.
לחשתי לה באוזן סליחה על הכל.
אח"כ, במפתיע, קם איתי (גם הוא אחד מאחיי) וחיבק אותי חזק כל כך שהתחלתי להיחנק. רק כאשר התחלתי להשתעל הוא הבחין בכך והרפה ממני. וככה, זה היה סבב חיבוקים מאחי הגדולים.
חמישה חיבוקים גדולים, חמים ואוהבים, שהם בעצם מה שהייתי צריכה כל הזמן הזה.

* * *

אחרי שסיימנו לאכול, האחים שלי הלכו לסלון וצפו בכדורגל, התחלקו לפי הקבוצות האהובות והצעקות החלו כרגיל. ואילו אני נשארתי במטבח ועזרתי לדודה שלי לפנות את השולחן ולשטוף את הכלים.
פתאום היא פנתה אליי, "דני.. את לא חייבת לענות על זה אבל פשוט רציתי לדעת מה… מה גרם לך לשנות את דעתך? הרי התנגדת לזה כל כך רק לפני שלושה ימים, לא היית מוכנה לדבר על זה כמעט, וממש פרקת עליי ועל אחייך את כל הזעם והתסכול. ופתאום עכשיו, בארוחת הערב… זה פשוט הפתיע אותנו לגמרי".
גם אותי זה הפתיע לגמרי, רציתי לומר לה. אבל לא יכולתי לומר לה את הסיבה האמיתית להחלטה שלי. שקלתי בכובד ראש את המילים לפני שדיברתי, ואז, הן פשוט קלחו מפי.
"המון דברים גרמו לי לשנות את דעתי. אני חשבתי שוב ושוב על כל מה שאמרת, וחשבתי על זה שהרי שום דבר מכאן לא ייעלם או ישתנה, נכון? הבית יישאר כמו שהוא והחדרים ישארו כמו שהם וההורים שלי תמיד יהיו איתי, כאן", ואת ידי שמתי על חזי, במקום שבו אמור להיות הלב.
"וגם שם בפנימייה יהיו לי טלפון ומחשב ועוד המון דרכים כדי לשמור על קשר עם החברים שלי, ואני תמיד אוכל להגיע למסיבות שיש כאן בסופי שבוע. אך הדבר היחיד שעדיין גורם לי מועקה כשאני חושבת על המעבר הזה, זה מה יקרה לקשר שלי עם תומר כשאני אלמד בצפון הארץ והוא יישאר כאן, בת"א? אני הרי יודעת שקשרים מרחוק לא תמיד מחזיקים, במיוחד כשאין דברים אחרים שנותנים להם סיבה להמשיך", ובדיוק באותו רגע הרגשתי את הגוש בגרון שמונע ממני לדבר.
נזכרתי באמא ואבא.
"כי אני זוכרת, שכאשר אבא נסע לעבוד בחו"ל במשך שנה, זה יצר בעיות.. וזה לא שאמא לא סמכה עליו, פשוט היה לה קשה להתמודד בלעדיו. ואני מפחדת שאני כל כך תלויה בתומר שאני לא אצליח להיות אני.. ואני לא יודעת מה אני יכולה לעשות.. חשבתי על פתרון אחד, שזה להיפרד מתומר אבל אני פשוט לא מסוגלת. אני אוהבת אותו כל כך, ועדיין.. ואני יודעת שזה יהיה לו קשה לשמור על קשר מרחוק, ואני לא חושבת שזה מגיע לו. לא שאני אשאיר אותו בקשר הזה כשאנחנו נתראה רק בסופי שבוע וגם זה שניפרד לא מגיע לו. אוף! אני פשוט לא יודעת מה לעשות!". ובאמת שהייתי אובדת עצות.
"דני.. אל תדאגי. הכל יהיה בסדר. את לא צריכה לחשוב על כל זה עכשיו. יש לך מספיק זמן עד שאת נוסעת כדי לחשוב ולהבין מה לעשות", ניחמה אותי דודתי. ועדיין, לא ידעתי מה לעשות.

* * *

אחרי השיחה שלי עם לילי הלכתי לחדרי. לא רציתי לדבר עם כולם.
למרות שלילי ייעצה לי לא לחשוב על תומר כרגע, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר מלבדו. אני פשוט התייאשתי.
נכנסתי למשתמש שלי בפייסבוק, וראיתי שאיילת, חברתי הטובה, שלחה לי הודעה:
"דני. את לא מבינה כמה דחוף אני צריכה לדבר איתך! ברגע שאת רואה את זה, תשלחי הודעה או תתקשרי! באמת דחוף!".
איילת ממש הפחידה אותי, מה היה כ"כ דחוף? אני מקווה שזאת לא עוד אחת מהשטויות שלה, אם ללכת למסיבה הזאת עם הבגד הזה או לא.
אבל הסקרנות הרגה את החתול.. לא יכולתי להתאפק והתקשרתי אליה.
אחרי 3 דקות שהיא לא ענתה ניתקתי. חיכיתי כמה שניות והתקשרתי שוב.
למזלי, (ולמזלה!) היא ענתה מיד בפעם השנייה.
"דניאלה, מזל שהתקשרת. מה קרה לך ביומיים האחרונים? איפה היית? בעולם החיצון בלי מחשב ופלאפון? את יודעת כמה פעמים ניסיתי להשיג אותך?", צרחה איילת לתוך הטלפון.
"טוב, בואי נירגע.. דבר ראשון, אני שומעת אותך מספיק בבירור אז אין צורך לצעוק.. דבר שני – כל שאלה לבד. אני הייתי בבית שלי, במריבה עם המשפחה.. את יודעת איך זה. לרוב הסתגרתי בחדר כי לא היה לי חשק לדבר איתם. וגם לא עם אף אחד אחר אז די לא נכנסתי לפייסבוק ולאתרים אחרים, וכן, בהחלט שמתי לב למספר הפעמים שהתקשרת אליי ואני מצטערת שלא עניתי פשוט לא הייתי במצב הרוח המתאים לדבר. מה היה כל כך דחוף?".
"אני לא יכולה לספר לך את זה בטלפון. ובאמת שזאת לא אחת מהשטויות שלי עכשיו. רוצה להיפגש איתי בגינה?", "שיהיה, עוד 10 דק…", התחלתי לענות לה אך לא הספקתי לסיים את המשפט והיא כבר ניתקה.
עכשיו באמת שכבר לא יכולתי לחכות. הסתדרתי במהירות, הלכתי ללילי ואמרתי לה שאני יוצאת לפגוש את איילת. "יש עלייך טלפון ומפתחות? את צריכה כסף, משהו אחר? רוצה אולי שאני אקפיץ אותך?", התחילה לילי לדאוג לי. היא והאמא הפולנייה שבתוכה. "מממ, יש לי טלפון ומפתחות.אני אלך ברגל אבל תודה בכל מקרה. אני אדבר איתך יותר מאוחר".
"טוב, תהני… אוהבת אותך", היא אמרה. מיד אחר כך יצאתי מהבית בריצה, כשאני אפילו לא טורחת לסגור את הדלת מאחורי.

* * *

הגעתי לגינה בשיא המהירות, ולא ראיתי את איילת אז התקשרתי אליה.
ניסיתי כמה פעמים, והיא פשוט סיננה אותי. חשבתי שאני עוד שנייה מתפוצצת מכעס.
ואז, אחרי יותר מ20 דקות שחיכיתי היא מגיעה.
"את אומרת לי שזה לא יכול להיות בטלפון ולהגיע לכאן מהר, ואת זאת שמאחרת בכמעט חצי שעה? מה קרה?", התחלתי להרגיש איך הלחיים שלי הופכות לאדומות מרוב כעס.
"אוקי. קודם כל, אני מצטערת על האיחור. באמת שלא התכוונתי לאחר. אבל עכשיו בואי נגיע לנושא החשוב. לפני הכל, תבטיחי לי שאת לא תעשי שום דבר טיפשי אחר כך ושאם תצטרכי להוציא כעס אז שזה יהיה עליי, בסדר?", ספק ארה ספק שאלה אותי.
"אני לא יכולה להבטיח. זה תלוי במה שתאמרי", עניתי לה.
"טוב, אם את ככה.. ורק שתדעי שממש לא מוצא חן בעיניי לשמוע על זה שאת עוברת לצפון מאנשים שהם לא את", הכניסה איילת בין השורות, וידעתי שהייתי חייבת לענות לה.
"אני לא יודעת איך זה הגיע ככה לאוזניים שלך כל כך מהר אבל רק היום בבוקר החלטתי על זה! אוווח! ידעתי! ידעתי שזה תבור! אווופ, למה הוא יוצא עם הפרחות האלה מכיתה י'?! כל מילה שאומרים לידן, שנייה אחרי כל הארץ יודעת!", כמעט צרחתי. "מצטערת שלא סיפרתי לך עדיין, פשוט לא ידעתי איך.. לא משנה.. בואי נחזור לסיבה שלשמה הזעקת אותי לכאן.. שפכי", אמרתי לה. וכאילו המילה הזאת היא מעין סימן מוסכם בין שתינו לספר הכל בלי לשכוח אפילו את הפרט הקטן ביותר.
" אוקי, אז ככה.. היום בבוקר.. ממש עכשיו הייתי באימון של הנבחרת שחייה, וכרגיל יש שם גם את הבנות שגדולות מאיתנו בשנה, אלה שבשכבה של תומר. דיברנו קצת ואז הן שאלו אותי למה את כנראה עוזבת לצפון? כמובן שלא שמעתי על דבר כזה שום מילה אבל החלטתי לשחק את עצמי, ואמרתי שאת העדפת לשמור את הסיבות לעצמך ולא סיפרת לי. שאלתי אותן מאיפה הן יודעות, ו.. זוכרת את ליהי? הן אמרו לי שהן דיברו איתה והיא סיפרה להן שהיא פגשה את תומר במקרה ברחוב לפני כמה ימים ממש והם הרי לא דיברו מלא זמן כי את זוכרת את הנשיקה ההיא.. ואז הם הלכו אליה לדבר והוא סיפר לה הכל, על זה שיכול להיות שתעברי וכל מיני דברים אחרים שאני לא יודעת מהם, ו.. כנראה הם.. כנראה הם גם לקחו את זה קצת מעבר, והבנתי שהייתה שם נשיקה. לא סתם נשיקה. אבל אני לא בוטחת בהן. יכול להיות שהן סתם המציאו ויכול להיות שזאת סתם הגזמה של ליהי. את הרי יודעת שהרבה פעמים הן סתם ממציאות דברים בשביל הפופולריות אבל בכל מקרה, אני רק רוצה שתדעי ש…", אפילו לא נתתי לה להמשיך. ישר רצתי במעלה הרחוב, עד שהגעתי לבית של תומר. צלצלתי בפעמון עד שאמא שלו ניגשה לדלת ופתחה לי. "היי דליה, מה נשמע? תור נמצא במקרה?" שאלתי אותה.
"כן, הוא למטה במרתף. הכל בסדר מתוקה?" היא שאלה אותי, כנראה בגלל הבעת פניי הזועפת.
"בערך.. אני מצטערת, אני פשוט חייבת לדבר עם תומר.. נדבר בהזדמנות דליה", עניתי לה בקוצר רוח מבלי להסתכל עליה אפילו. ברגע שסיימתי לדבר חציתי במהירות את הסלון, ירדתי במדרגות ודפקתי על הדלת אבל תומר לא פתח לי. כנראה הוא שומע מוזיקה באוזניות אז פשוט נכנסתי וסגרתי ישר אחרי את הדלת.
כשהוא שם לב שנכנסתי, הוא נראה היה מתוח. כנראה, אחרי הכל, מה שאיילת סיפרה לי כן נכון.
"אני לא רוצה לשמוע הסברים. רק תענה לי בכן או לא. אתה היית עם ליהי?", ירקתי את השאלה מפי. נגעלתי רק מעצם המחשבה על כך.
הוא השפיל את המבט לרצפה. זה העיד שקרה משהו. חשבתי שאני מתפוצצת!
לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי אותו שוב פעם. "אתה היית עם ליהי? התנשקתם או שהיה משהו גם מעבר?", שאלתי אותו שוב, מנסה לגרום לו להתחיל לדבר.
"דני.. אני.. אני לא יודע מה לומר לך..", אמר תומר בקול כלבלב מתחנן. אוווח, כמה שאני שונאת את זה! לקחתי נשימה עמוקה ופניתי אליו שוב.
"אולי נתחיל בזה שתאמר את האמת? אתה התנשקת איתה, כן או לא?!", ושוב הוא השפיל מבט לרצפה.
"כן. אני יודע שאת בטח כועסת עכשיו..", לא יכולתי לשמוע אותו אומר את כל השטויות האלה. חתכתי אותו מיד והמשכתי.
"היה משהו מעבר? ואל תגיד לי שזאת הייתה סתם נשיקה, כי אני מכירה טוב מאוד את העבר של שניכם.. ושנינו זוכרים מה קרה אז כשנסעתי לשבועיים לחו"ל. אז תגיד לי.. מה בדיוק קרה?", התקרבתי אליו עד לכדי כך שבקושי יכולנו להזיז את הראשים שלנו מבלי שהם יגעו אחד בשני. תומר הרים אליי מבט והעז לדבר סוף סוף.
"התנשקנו ו.. וזה המשיך לקצת מעבר אבל.. זה לא הגיע לשום דבר רחוק שאת יכולה לחשוב עליו. את חייבת להאמין לי! אני.. באמת שאני הייתי אבוד.. והיא פשוט הייתה שם ודיברנו ו..", הוא אמר. מביט בי עם העיניים האלה שלו, כמו של ילד קטן. במרחק של נשיקה ממני. ולחשוב שפעם עוד הייתי מחכה לרגעים האלה.. שכל מה שמפריד בינינו הוא מרחק קטן של נשיקה.
"לא, אתה פשוט לא יאומן! זה בגלל שלא הסכמתי להיות איתך באותו לילה, אז אתה פשוט הולך ומחפש מישהי אחרת?! כאילו, אתה באמת מצפה ממני לעמוד כאן ולשמוע את השטויות האלה? שאני חייבת להאמין לך? ומה זה לעזאזל היא פשוט הייתה שם? אתה יודע טוב מאוד שאם היית צריך לדבר עם מישהו בקשר למה שעובר עליי ואצלי במשפחה אז אתה צריך לדבר איתי! ואתה יודע טוב מאוד גם באיזה תקופה אני נמצאת עכשיו.. אתה יודע שאני עדיין לא עברתי לגמרי את כל תקופת האבל.. ושאני עדיין.. אני עדיין לא השלמתי עם זה שההורים שלי מתו..", הדמעות כבר החלו לזלוג אך מחיתי אותן, כדי שלא אראה לו שום סימן של חולשה, והמשכתי.
"ואתה הולך לך עם מישהי שאתה יודע שאתה יודע שמהרגע הראשון שהפכנו לזוג היא רק מנסה להפריד בינינו.. ועוד מספר לה דברים כאלה אישיים והחלטות משפחתיות? אני באמת חשבתי שאתה החבר הכי טוב שלי. באמת האמנתי לכך שאתה, אתה החבר שלי! אתה בכלל יודע כמה אני ייסרתי את עצמי ביומיים האחרונים במחשבה של מה אני אעשה בלעדייך?! אני אשכרה ישבתי יומיים בבית וחשבתי אם ללכת לפנימייה הזאת ושאני אראה אותך רק בסופי שבוע או ללכת כנגד כל הסיכויים, ללכת כנגד כל המשפחה שלי ולהישאר כאן, רק בשבילך? אתה מבין בכלל מה עברתי? מה אני עדיין עוברת? כאילו.. באיזה עולם אתה חי? את כל השנתיים האחרונות שלי בניתי סביבך, עשיתי בשבילך הכל והייתי לצידך יותר מכולם, בכל הרגעים. בכולם! ואתה, מעז לבגוד בי? ועוד בפעם השנייה?! לחשוב שעוד סלחתי לך בפעם הראשונה! באמת שאני לא יודעת מה עבר לי בראש. ותאמין לי שהרבה אמרו לי שאתה לא שווה את זה אבל המשכתי להאמין שאתה כן.. כי אתה תומר שלי ואף אחד או אחת לא ייקחו את זה ממני. אבל עכשיו אני יודעת טוב מאוד מה לעשות. אתה כבר לא התומר שלי. ומבחינתי תלך להיות התומר של ליהי או של כל אחת אחרת.. אבל שנינו.. אנחנו גמרנו!", ממש צעקתי לו בפרצוף. ראיתי את מבטו המושפל של תומר. "חבל שאתה מסתכל ככה לרצפה ולא אליי" זרקתי לו, "כי זאת הפעם האחרונה.. אבל האחרונה בהחלט שאי פעם נהיה קרובים ככה!".
מיד אחרי זה עליתי בריצה את המדרגות, חציתי שוב את הסלון (אך הפעם בכיוון ההפוך) ויצאתי בסערה מהבית של תומר.
נשבעתי לעצמי שאני בחיים לא אתקרב למישהו ככה שוב.