ממלכת ניפנדו- פרק 1 ^^

"תיכנסו" אמר לנו אבא. לנו זה אומר לי ולאחותי התאומה, אנה.
עמדנו באמצע קניון 'קריסטל ' שבניו יורק, מול דלת המחסן של החנות 'כלי בנייה ביד שניה '. התקדמתי לעבר הדלת, וסובבתי את הידית. הדלת נפתחה, ומולי עמד חדר ריק בגודל של כשלושה מטרים מרובעים. "קדימה דן, תעמוד בתוך העיגול" אמר אבי . "עיגול ? איזה עיגול?", ואז הבחנתי בו. עיגול בצבע סגול מצוייר על הרצפה הלבנה הצחה באמצע החדר. לקחתי צעד קדימה, ונעמדתי בפנים. שמונה, תשע שניות, וכלום לא קרה. ראיתי את אבא חושב, מנסה להיזכר במשהו. "נו ? למה לא קורה שום דבר ? " שאלה אחותי. "צריך לומר את הסיסמא, אני מנסה להיזכר מה היא.." מלמל אבי. "סיסמא ? איך אתה יכול לדעת את הסיסמא ? אמרת שלא יצרת עם מישהו משם קשר כבר שנים ! הם לא מחליפים סיסמאות לפעמים ? " שאלה אחותי. "בטח שהם מחליפים! המון! אבל את הסיסמאות הם מחביאים בכל מקום- הם בוחרים מילה מסויימת, ושמים את הסמל של הממלכה ליד המילה הזאת בכל מקום שהיא מופיעה ". "בכל מקום ? איך הם יכולים להגיע לכל מקום שהמילה נמצאת בה ?" שאלתי. "יש מילים שמופיעות מיליוני פעמים! וגם במקומות נידחים קטנים ולא ידועים!" המשיכה אותי אנה. "בקלות! הם מטילים קסם על המילה, כמובן!" אמר אבי, כאילו זה דבר מובן מאליו. לרגע שכחתי, וכנראה גם אחותי, מכל כוחות הקסם שיש לנו, וככל הנראה לעוד כמה אלפי אנשים. "רגע, מי אלו בכלל 'הם'?" שאלה אחותי את מחשבותיי. "אתם תראו ברגע שאזכר בסיסמא.. " אמר אבי, וחזר להרהר. לרגע נשמעה המולת הקניון -הדלת נפתחה.
תישארו כאן " אמר אבא תוך כדי הליכה לכיוון הדלת. אני ואנה נשארנו ליד דלת המחסן, מסתכלים אחד על השני בדאגה, הקשבנו לכל צליל שיקרא לנו לבוא ולעזור לאבא. אך במקום צלילי מריבה או קרב, שמענו צחוק. צחוק ודיבור, דיבור שמח. ראינו את אבא מגיע עם גבר כלשהו, שניהם עם חיוכים עד האוזניים. "ילדים, תכירו את טום !". "שלום, אתם בטח אנה ודניאל ! וואו, הפעם האחרונה שראיתי אתכם הייתה כשהייתם בני שנתיים ! זה היה לפני כמה, 10 שנים ? " אמר טום בחיוך. "12, למען האמת.. " מלמלתי. "אה ! טום ! אתה זוכר מה הסיסמא ? רציתי להכניס את הילדים ושכחתי אותה " אמר אבי. "וואו ! להכניס אותם ! חשבתי שמאז מה שקרה עם לילי.. " ואז הוא השתתק, ופני כולנו הפכו ממחויכים לרציניים.
לילי הייתה אמא שלנו. אנחנו גדלנו רק עם אבא, וכל פעם ששאלנו אותו על אמא הוא מיד העביר נושא. "טוב ! בואו ניכנס ! " אמר אבי, מחליף נושא כרגיל. "אנה, תיכנסי ראשונה" נידב אבא. אנה נכנסה לחדר, ונעמדה בתוך העיגול. "טום, הסיסמא ? " "אה כן, כמובן ! המרכיב הסודי הוא ספגטי ! " העיגול התרומם, כאילו היה חפץ ולא ציור. הוא זז למעלה ולמטה, מגביר קצב, עד שהופיע אור לבן חזק.
כשהוא נפסק, אנה לא הייתה שם. "עכשיו תורי " אמר אבא, נכנס פנימה, ואמר "המרכיב הסודי הוא ספגטי !" אותו דבר קרה, אור לבן, ופוף ! טום ואני נשארנו לבדנו. "מה אתה אומר, ילד, אני אכנס קודם ? " שאל טום. "אמ, בסדר..". טום נכנס לעיגול, והבריש את שערו עם אצבעותיו. "כדאי לעשות רושם טוב כשהולכים למקום כזה, לא?" קרץ אליי. "המרכיב הסודי.. " "רגע, טום ! " עצרתי אותו. "אתה יודע מה קרה לאמא שלי ? " "אה.. דן.. אני חושב שזאת שיחה שאתה אמור לעשות עם אבא שלך, לא איתי.. אבל תדע שהיא הייתה אישה נפלאה. וגם יפהפייה. אתה צריך להיות גאה שאתה בן שלה. המרכיב הסודי הוא ספגטי ! "
אותו תהליך קרה. העיגול זז, אור לבן, ונשארתי רק אני בחדר. נכנסתי פנימה, ועשיתי שכולם לפני עשו. "המרכיב הסודי הוא ספגטי ! "
העיגול עלה למעלה, וירד למטה. כשהוא עבר, הוא כאילו יצר שכבה שמפרידה אותי מהחדר. כל פעם עוד שכבה, ועוד שכבה, עד שהמעגל ניהיה אטום.
מצמצתי, וכשפתחתי את העין אחרי שבריר השניה הזה, לא הייתי בחדר.