עמוק בלב..- פרק 9

בסוף הלימודים יצאתי החוצה, ומהרתי לתחנת הרכבת כיד להגיע כמה שיותר מהר ל'מרכז לחולי סכרת'.
פתאום צילצל לי הפלאפון.
"הלו?"
"לורן.. אולי תבואי היום לקניון במרכז? אנחנו נותנות לך הזדמנות שניה" שמעתי את בטי מעבר לקו, מדברת בקול מתחנן.
"לא אני לא יכולה, למה פשוט לא תספרו לי בבית הספר?!" אמרתי לה בתקווה שתעזוב אותי.
"אוף לורן, לא אי אפשר זה חשוב!" היא צעקה עליי בניסיון לשכנע אותי.
"אם זה כל כך חשוב, לא הייתן לוחצות עליי והייתן מחכות לי עד שאהיה פנויה!" אמרתי לה בקול תקיף, והמשכתי לעבר תחנת הרכבת.
אך אנג'ל עצרה אותי בעזרת ידה מאחורי גדר בית הספר. "נו דברי איתן כמה דקות הן לא יעזבו אותך!" היא לחשה לי.
"היי, לורן!" טומי צעקה לעברי וכל הבנות רצו אליי.
"יופי אנג'ל!" לחשתי לה.
"נו לורן למה את ממהרת?!" צעקה אורנלה, ואני השתחררתי מאחיזתה של אנג'ל, וברחתי שאנג'ל אחריי.
נעצרתי מתנשפת, שהבנות עוד רצות מאחור.
"אנג'ל, עשי טובה, תקחי אותן מפה אני רוצה להגיע מהר ל'מרכז לחולי סכרת' " [הכוונה שהיא רוצה להפוך למלאכית שוב]. אמרתי לאנג'ל בתקווה שתצליח.
"אין שום בעיה" היא אמרה בחיוך רחב.
"בנות!!!" שמאתי את אנג'ל קוראת שהיא מתרחקת.
אוחח.. סוף סוף!
התקופפתי מתחת למכונית כדי שלא יראו אותי אבל בכל זאת האור שבקע מגופי כל כך נצץ, שמישהו שם לב, ואני מהרתי מתחת למכונית כדי שיחשוב שדמיין, אך האור עדיין נצץ כל כך, והוא שלף את ידו מתחת למכונית, אז ניסיתי לברוח וצפני שעפתי, כי רגלי הייתה שבורה, הוא תפס ברגלי השבורה ונפלתי על הרצפה מכאבים.
"אחח.." יללתי שאני רואה את ידו של האיש מחפש אותי, את מה שמצא.
ניסיתי לברוח, אך צלעתי בגלל הרגל, והיה קשה לי לעוף.
מיהרתי למשאית שעמדה בחניה, כך שהוא לא ימצא אותי, וניסיתי לעוף.
"או, סוף סוף! אני עפה אבל רק שלא, ייראו אותי. ציור! רעיון מצוין!" עליתי למעלה, ועליתי על גבה של אחת הציפורים, והיא עפה היישר ל'מרכז לחולי סכרת'
————————בנתיים בזמן שסיימתי ללמוד——————————
"אני לוסי, בת ארבע עשרה, חולת סכרת הנעורים, שנתיים."
"אני אבי, בו אבעים וארבע, חולה שסכרת.. רגילה, אני לא יודע את שמה של סוג הסכרת, ואני חולה יומיים."
"ואוו יומיים.. מעט מאוד זמן.. וגם אפשר להציל לך את הלבלב."
זה היה היכרות ב'מרכז לחולי סכרת' וכניראה שאבי התידד עם הילדה בגילי, לוסי.
—————————
"היי! שלום! איפה אבי?!"
קראתי בקול שהגעתי ל'מרכז לחולי סכרת' וראיתי המון אנשים שם.
"שלום" עמדה לידי ילדה בערך בגילי. "למה לא היית בהיכרות?" היא שאלה אותי.
"לא, אני לא חולה, אבא שלי חולה."
"אה.. המבוגרים יצאו לטיול רק הצעירים נשארו."
אני והיא דיברנו עד שהייתי צריכה לחזור הביתה, וכבר עבר חודש ואני והיא מדברות כשאנחנו נפגשות במרכז והיא עדיין לא יודעת שאבי זה אבא שלי.
—————————————
"לורן! למה אני כבר לא שמעתי ממך במשך חודש?!" אנג'ל קראה לעברי.
"אני מצטערת פשוט אין לי זמן אני נוסעת לאבא שלי כל יום." אמרתי לה והיא החלה לבכות.
"היי! אנג'ל חכי! אנג'ל!" קראתי לעברה בעוד היא בורחת במסדרונות בית הספר ובוכה.
רצתי אחריה ושאלתי כל איש אם הוא ראה אותה.
—–נקודת מבט של אנג'ל—–
"היי, אתה יכול לעזור לי? תבריח אותי מכאן כמה שיותר מהר!"
"ברור שאני יעזור לנערה יפה.." ציחקקתי והוא הבריח אותי מבית הספר, לרחובות שלא הכרתי..
—נקודת מבט לורן—
אחח.. איפה היא לעזאזל! ברחתי מבית הספר הכי מהר שיכולתי וכניראה שלא הייתה לי ברירה, והייתי צריכה להפוך למלאך..
עליתי למעלה ככל האפשר, ופגשתי על העננן את.. לא נכון! את אמא!