פרדוקס – פרק 1

כל מה שחנה עשתה היה רק לסדר את הדפים. ההורה האחרון הלך, אמו של סהר, אחד התלמידים היותר מתקשים בכיתה. הן מבחינה חברתית והן מבחינה לימודית, אבל היה לו לב טוב.
נשמעו נקישות על הדלת, ככל הנראה של הורה ששכח משהו בכיתה. חנה סקרה היטב את הכיתה. לא. אין שום ציוד נשכח, מלבד עט יחיד על שולחן אקראי. לא הייתה סיבה שמשהו יחזור אבל הנקישות המשיכו להישמע.
עוד לפני שחנה הספיקה לומר משהו הדלת נפרצה בעוצמה עד כדי כך שהדלת עצמה נתלשה מהמקום שלה.
אדם בעל שיער מתולתל שחור ארוך פרץ פנימה לחדר. הייתה בידו חרב גדולה. הניצב שלה היה כחול ובו שובצה אבן אודם. הלהב היה חד להחריד. הלהב שיקף את אורות הכיתה וכך נוצרו צלליות מאיימות שהזכירו זאבים מיללים על קיר הכיתה הכתום.
חנה הביטה בזעזוע בחרב של האדם ואז בו עצמו. הפנים שלו היו מלוכלכות ומוכתמות ומצולקות. הוא היה גבוה. חנה העריכה את גילו כשלושים בערך.
האדם צמצם את עיניו וכיוון את חרבו על חנה.
"את!" הוא אמר. הוא הסתובב לכיוון הכיתה וריחרח. הוא ילל יללה אחת קטנה ורץ לעבר שולחן בפינה. הוא ריחרח ואז הוא גער.
הוא הסתובב לחנה.
"את נותנת להם מחסה" הוא אמר.
"למי?" שאלה חנה. היא הייתה מזועזעת לחלוטין.
הוא הסתכל עליה במבט קטלני, מבט שהיה ללא ספק רצח טהור.
"אני לא מבינה" היא אמרה "ובבקשה, תוריד את החרב".
הוא הסתכל עליה במבט זועם.
"הבוס אמר לי אחד, אבל יש כאן שניים לפחות, אני מזהה ריח עמום של שלישי אבל אולי אני טועה" אמר האיש.
"בוס?" שאלה חנה. משום מה לא עניין אותה המספרים שזרק, אולי לא רצתה להיות מבולבלת יותר משהייתה. היא אפילו לא ידעה איך להגיב לכך שאיש מטונף פרץ לה לכיתה.
היה לו טירוף חזק בעיניים, שצבען היה משונה כל כך. אפורות כסופות כמו הירח כאשר הוא מלא.
"הבוס" הוא אמר. שלא מפתיע, השיניים שלו היו צהובות במיוחד אך מחודדות במידה על טבעית.
"מה אתה?" שאלה חנה.
"אין לי זמן לשטויות" אמר האיש. הוא כיון את החרב עליה.
"את יודעת יותר מידי. להתראות" הוא אמר לה.
צרחה קטעה את הלילה.