עשה זאת בעצמך

צריך לקום מהמיטה. השמש כבר מסנוורת אותי מבעד לתריסים. כמו יתוש טורדני, עוקצת אותי, מסרבת להיעלם. אני מנסה לקום, אבל משהו בי מסרב. רגל אחת מחפשת את הכפכף, רגל אחת עדיין מחפשת להתכרבל. ככה לא אגיע לשום מקום. מוצא את עצמי על הרצפה. רובץ בין שאריות מזון רקובות ורחמים עצמיים. הבית הפוך. אני צריך עזרה. מזל שבדיוק הגיעה העוזרת.
בשיער אסוף ומבט ענייני. מתעלמת מהבל הפה וכתמי השומן על חולצתי. מביטה סביב, מניחה את הידיים על המותניים, מפשילה שרוולים וניגשת לעבודה. עוזרת לי. מגישה לי את נעלי הבית ומניחה יד אמהית על כתפי. גוררת אותי לשירותים ומפשיטה אותי מבגדיי. מחמיאה לי על הנתונים, מספרת לי שיש עוד תקווה. אני בכלל מציאה. אין אחת שלא תרצה. אבל הזמן קצר. עוד מעט צריכה לבוא המנקה.
המנקה חרוצה, ראתה כבר הכל בימיה. ניגשת לעבודה ללא שהיות. מקרצפת ומשפשפת, מקלפת מעלי שכבות של זוהמה. חופפת את שיערי, מגלחת את פני. מותירה אותי מבושם וריחני. מסיימת בדיוק בזמן, כי הנהג והגנן כבר דופקים בדלת.
הגנן לוחץ את ידי ומישיר אלי מבט. הנהג מברך אותי לשלום- כך נהוג. הגנן, מלא גינונים, מחכה שאזמין אותו להכנס. הנהג מחמיא לי על הדירה. וכך אנו מתיישבים בסלון, לוגמים קפה מר ותה מתוק. הגנן מלמד אותי את כל הגינונים, הנהג מרביץ בי מנהגים. הייתי יכול להעביר כך את כל אחר הצהריים, לולא הגיע תורה של הזונה.
בתחילה, עומדת בפתח, מבוישת. סוקרת אותי במבט, ואני מזמין אותה להכנס. היא נושאת סלים כבדים מלאים בכל טוב. דברי מזונות ממיטב המזווים. מסדרת את המצרכים לאט, ושרה לעצמה שיר עממי ישן על אכזבה. תנועותיה עגולות ורכות, היא כל כך יפה לאור הדמדומים. אני רק מקווה שתסתלק לפני שתבואי.
את הדפיקה שלך אני מזהה מרחוק, כמו שכלב מזהה את שריקת בעליו. אני משכנע את עצמי שאני מרגיש טוב. אני מריח כמו שי לחג. מנומס ומכניס אורחים. המקרר מלא במטעמים. זה אמור להצליח הפעם. את אומרת לי שזה לא יכול להמשיך. אני קשה, אטום. את רוצה לבד. אומרת שאני צריך עזרה. אני נזכר בנגר ההוא שאמר לי "אם אני רוצה לעשות משהו כמו שצריך, אני צריך לעשות אותו בעצמי". אז התקשרתי לנגר, שיעשה את זה בעצמו.