תנו לגדול בשקט ~פרק 33~ ואחרון (?)

הם הגיעו לחדר ההמתנה ,יוגב רץ אליהם ."הרופאים יצאו" הוא אמר
"נו ומה הם אמרו ?!" שאלה רומי ,שוכחת על מה היא דיברה עם תומר קודם לכן ..
"הם אומרים עכשיו" אמר יוגב והתחיל לרוץ אל עבר הרופאים שיצאו מחדר הניתוח .
הרופאים התקרבו למשפחה
תומר התקרב יחד עם רומי יוגב ודליה
"דוקטור איך היא מרגישה ?" שאל תומר
הרופא הסתכל על כולם ,וסימן להם לשבת על כיסאות כחולים שהיו ליידם .
הם התיישבו ,ממתינים לשמוע את דברי הרופאים
"איך היא מרגישה ?" שאלה דליה
הרופא הגבוה התקרב אליהם ,בלע את רוקו ואמר בקול צרוד
"אנחנו מצטערים ,עשינו כל מה שיכולנו ,אבל לצערנו מור לא בין החיים יותר" .הוא אמר בקול צרוד מטיל את הפצצה על כולם ,
והגיש להם לשתות
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" צרח תומר "לא לא לא לא לא לא אני לא נותן לזה לקרות ",
הוא אמר ובכה מכאב "לא זה לא יכול להיות"
דמעות זלגו מעינייה של דליה ,הלכה לה הילדה ,הלך לה הבעל ,כל האנשים שהיא אוהבת הולכים לה !
היא התחילה לבכות ולבכות ,הדמעות לא הפסיקו לרדת
רומי ויוגב בכו ביחד ,מתנחמים אחד בשני ,כולם בכו .לא עזרו נחמות הרופאים.
זאת הייתה שעה של עצב ,כולם בכו ובכו ,
תומר התחיל לצרוח מכאב "לא.." הוא מלמל "לא לא לא" הוא בעט בכיסא
"מוור לאאאא !!!!"
"עשינו כל מה שיכולנו " אמר הרופא לדליה "אנחנו משתתפים בצערכם"
"תודה" היא מלמלה בעצב ,וקינחה את אפה ,זה לא קורה לה .
העולם לא ראה מעולם כזה סבל ,כולם בכו .
תומר הלך והתיישב על אחד מן הכסאות ,העיניים שלו אדומות מדמעות .הוא טמן את ראשו בידיו ,לא מאמין שזה קורה לו
הוא לא מאמין שהילדה שאהב ,אהבתו הנצחית ,הלכה ,איננה יותר ,והוא אפילו לא הספיק להגיד לה את זה
מור שלו מתה.
תחושה של תסכול ,עצב ,וצער תקפה אותו ,הוא התפלל שזה רק חלום רע והוא עוד מעט מתעורר ,אבל זה לא היה חלום
זאת הייתה המציאות הכואבת והקשה .
רומי ישבה ליד תומר ,מנסה לנחם אותו ואותה בדרך ,היא לא מאמינה שהחברה הכי טובה שלה ,החברה שחלקה איתה
את כל הסודות הכמוסים שלה ,החברה שאיתה היא עשתה כל כך הרבה דברים ,שהייתה איתה בכל רגע אפשרי ,
בעצב,ובשמחה , לא בחיים יותר ,מור מתה ,לא זה לא יכול להיות.
יוגב מחבק אותה ומנחם אותה ,הוא בעצמו לא מאמין שאחותו הלכה ,הם לא יחלקו יותר דברים ,אפילו לריבים שלהם
הוא יתגעגע ,הוא מוכן לוותר לה על הכול ,רק שתחזור ,שיגידו לו שהכול מתיחה אחת גדולה ,הוא יסלח לה על הכול
מספיק לו שאבא שלו הלך ,הוא לא רוצה לחוות את אותו סבל שוב .
דליה ,מנסה להרגיע את יוגב ,אך היא בעצמה לא מרגיעה את עצמה ,היא איבדה את הבת שלה ,למעלה לא הסתפקו
בבעלה ,אלא רצו גם את הבת שלה ,הבת היפה שלה ,הלכה,איננה יותר .
"נמאס לי !!!" צעק תומר ,כולם הסתובבו אליו
"זה לא יכול להיות …זה לא יכול להיות שהיא מתה !!!" הוא אמר בקול שבור
דליה ניגשה אליו והתחילה להרגיע אותו .
"לא דליה ,זה לא הגיוני ,אני רוצה לראות אותה.עכשיו !" הוא צעק
"זה לא יעזור לנו" היא אמרה
"לי זה כן" !! צעק תומר ."רוווופאא" הוא צעק ושתי רופאים ניגשו אליו .
"מה העניין "?" שאל אחד מהם
"אני רוצה לראות אותה" .הוא אמר בקול תוקפני " עכשיו" .
הרופאים הסתכלו אחד על השני ,הם יתנו לו הכול רק שהבחור הזה יפסיק לצרוח .
"אוקיי." אמר הרופא הגבוה. "בוא" הוא אמר לתומר וליווה אותו לאחד החדרים
"אשאיר אתכם לבד" הרופא אמר וסגר את הדלת
תומר נכנס לחדר ,הסיט את הווילון ,ואז הוא ראה אותה ,את מור ,
היא שכבה ולא זזה .צינורות תקועים לה בורידי הידיים ,ומכונת הנשמה גדולה על הפה .
הוא ליטף לה את הלחי . היא הייתה קרה.
הוא ליטף אותה ובכה ,פשוט בכה . הנה הוא רואה את מור ,והיא מתה ,היא באמת מתה !
הוא הסתכל עליה ,דמעות בעיניו ,נופלות על פנייה .אבל זה לא עניין אותו .
"איך הלכת לי ככה מור ?" הוא שאל בשקט .
הדלת נפתחה והרופא נכנס."אני חושב שזה הספיק" אמר הרופא .
"רק עוד דקה." אמר תומר
הוא הסיר את המסיכה שהייתה לה על הפה ,ונתן לה נשיקה קטנה .
הוא הסתכל עליה כמה שניות,ואז הוא ראה ..
הוא ראה שמור לאט לאט פותחת את עינייה הירוקות , ומסתכלת עליו.