המדריך לערפד המתחיל – פרק 3

"תתכופפי!!"
קפצתי על מייגן ונפלנו על הרצפה.
כיסיתי אותה בגופי כשהצווחה שלה קורעת לי את עור- התוף.
"תשתקי ותעשי את עצמך מתה…" לחשתי לה כשהעברתי את הראש שלי ליד הראש שלה.
היא צייתה ופתחה את העניים כאילו היא מתה.
היריות פסקו בהדרגה והבן אדם יצא משם בריצה.
"אפשר לקום עכשיו." אמרתי לה והתרוממתי ממנה.
לאחר כמה שניות היא קמה מהרצפה בפנים אדומות ומסמיקות.
ואז היא הצביעה על החולצה שלי ופניה לבשו פחד.
"אתה פצוע!!!" היא צווחה.
"תפסיקי לצרוח כבר! אני לא מסוגל יותר עם כל צרחו-"
"אבל אתה מדמם!"
"זה שום דבר."
"צריך לקחת אותך לבי"ח"
"צריך לצאת מכאן עכשיו"
"אבל… אבל…"
נאנחתי ודחפתי אותה החוצה בפנים אדישות.
היא הביטה בי בהלם כשהיא מחבקת את המסמכים קרוב אליה.
"נפגעת?" שאלתי אותה.
היא נדנדה בראשה לשלילה.
"אוקיי." אמרתי ואז נשמע הצלצול שלי.
הסתכלי על הצג של האייפון וראיתי שזאת ג'ון.
"אני צריך לענות לזה, את צריכה שאלווה אותך לבקתה או שאת יכולה לב-"
"אני ילך לבד."
היא התחילה ללכת באיטיות וכשנעלמה לי מהעין עניתי לשיחה.
"היי ג'ון"
"פיטר, איפה אתה?"
"הרגע יצאתי מהחנות של האוכל והשגתי את מה שרצית."
"אתה גדול"
"אבל קרה משהו מוזר"
"מוזר, כמו בני אדם-מוזר או מוזר כמו ערפדים-מוזר ?"
"מוזר כמו בני אדם עם רובה"
"רובה ובני אדם זה לא טוב ביחד"
"זה מה שאני אמרתי."
"צריך להיפגש"
"אני יודע, אבל מה עם הזירה?"
"היא תתפנה רק בחצות. לבינתיים תבוא לבית שלי"
"אני בדרך."
ניתקתי את השיחה וכשפניתי ללכת משם משהו תפס את זרועי.
זאת הייתה מייגן, מסתבר שהיא חזרה את כל הדרך שכבר עשתה והגיעה חזרה אליי.
"אתה יכול בכל זאת ללוות אותי?"
"את פוחדת?"
"לא… כן."
העלתי חיוך ושיניתי את כיוון ההליכה שלי.
ליוויתי אותה אל הבקתה של הרצח.
אבא שלה חיכה כבר בחוץ.
————–חוק מספר 5: הזהרו מבני אדם בעלי סמכות——————-
"את שוב יוצאת מבלי להגיד לי?!"
"אבא!" היא קפצה עליו בחיבוק.
"מה כבר עשית?!"
"לא עשיתי כלום! פשוט הלכתי למכולת שם ו-" היא הלכה לספר לו הכל.
"מייגן, אפשר אותך שנייה!" התערבתי.
"כן" היא התקרבה אליי עם פנים תוהות.
אבא שלה התבונן בי כמו שנץ מתבונן בטרף שלו.
"אולי לא כדאי שתספרי לאבא שלך על זה." לחשתי לה, מנסה שאבא שלה לא ישמע.
"למה?!"
"תני לי לטפל באיש ההוא, אוקיי?"
"אוקיי."היא אמרה ופניתי ללכת משם.
"אבל תבטיח לי דבר אחד."
נעצרתי במקומי בחדות.
"תשתף אותי ב'חקירה' שלך…" היא חייכה.
לא טרחתי אפילו להסתובב, המשכתי ללכת מבלי לענות לה.
והיא, שבה על עקבותיה בסיפוק.
נכנסתי למכונית שלי במהירות כשאני מותיר מאחוריי את כל זירת הפשע ההיא.
"נראה לי שזה הולך להיות לילה ארוך."
למעשה צדקתי, אותו לילה שינה לי את הכל.
אבל אתם לא תדעו את זה עד שזה יקרה.
הנסיעה הייתה שקטה.
עד שראיתי באופק מישהו, עטוף במעיל, הולך לצד הכביש עם כמה מסמכים בידו, מחבק אותם כאילו הם הסיכוי האחרון לחיו.
האטתי את המכונית כדי שאוכל להתבונן יותר טוב.
זה היה אותו אדם מהחנות קודם.
הטיפש עם הרובה.
לפתע הוא נעצר במקומו ונפל על הברכיים כשנראה כאילו סבל מאוד.
אימצתי מעט את השמיעה שלי ושמעתי אותו מיילל בינו לבין עצמו: "סליחה! אמלי, מצטער! תסלחי לי! סליחה!"
"אמלי?" תהיתי.
הוא הפל על הרצפה ולאט לאט שמעתי את דפיקות הלב שלו מתחילות להיפסק.
יצאתי במהירות מהרכב ופניתי לעזור לו.
התקשרתי במהירות ל102 והזמנתי אמבולנס.
ועד שהאמבולנס הגיע הספקתי לבדוק מי הבן אדם הזה.
"מוריס אוליבר" אמרתי לג'ון כשנכנסתי מהדלת שלה.
"איתי הכל בסדר, תודה ששאלת.." היא אמרה לי בציניות.
"מוריס הוא האבא של אמלי."
"הנרצחת."
"בדיוק."
"איך פגשת אותו?"
"הטיפש עם הרובה"
"הבנתי אותך, אז הוא אמר לך משהו חשוב בקשר לחקירה?"
"לא, הוא לא הספיק, הוא מת קודם כשהוא מלמל סליחה לבת שלו בין העננים."
"בין העננים?! מי אתה ומה עשית לפיטר שאני מכירה?!"
נאנחתי בחיוך.
"לא, באמת! למה אתה מדבר בשפה גבוה פתאום?!"
"התקדמנו"
"נכון, נכון… טוב, אז מה יש לך לספר לי על מוריס?"
קמתי מהספה שבסלון והלכתי למקלחת של ג'ון.
"לא על מוריס."התחלתי כשאני מוריד את החולצה המוכתמת בדם.
"על המסמכים של מוריס." סיממתי את המשפט כשאני שוטף את הפנים שלי עם מעט מים.
"אני לא עוקבת…"
"מוריס אחז במסמכים של בחור בשם ברוק אלטון."
"אתה חושב שברוק קשור לרציחה?"
"אני חושב שהברוק ההוא מנסה להתגרות במזל שלו."
"אוקיי, משהו הרגיז אותך בברוק…"
"אז את כן עוקבת."
"הוא הומו?"
"ממש לא!"
"אולי ערפד הומו?"
"מתחזה"
"שוב איבדת אותי."
"הוא אומר לכולם שהוא ערפד אבל הוא לא."
"הוא יכול להרוס לנו את הסודיות"
"בדיוק."
"אז מה תעשה?"
"ממתי זה הפך לעניין הפרטי שלי?!"
"מאז ש-'המייגן' נכנסה לתמונה של החקירה."
"מאיפה את יודעת עליה?" הוצאתי את הראש שלי מחדר האמבט והבטתי בג'ון שעדיין ישבה על הספה.
"אני יודעת כל דבר, אתה אמור לדעת את זה כבר."
שתקתי וחזרתי לסלון כשמגבת לבנה נחה על עורף שלי.
"מה הבטחת לה?"
"לא הבטחתי לה כלום"
——— חוק מספר 7: אסור לשתף את הבני אדם בחייך הפרטיים————–
"היא אמרה שהיא מצטרפת לחקירה! זה יותר גרוע מהבטחה!"
לא עניתי לה.
"פיטר, אתה יודע שהמועצה לא תשמח מזה…"
"תרגעי! אני לא יתן לה לגלות עלינו!"
היא נאנחה וניסתה להאמין לי.
"טוב, אז מה הצעד הבא?" היא שאלה לבסוף.
"זירת הפשע."

ההמשך יבוא…