צללים-פרק שתיים: הודעה מיוחדת

אחרי שיעור הפיסיקה המעיק מיוחד דזמונד אסף את מחברתו והלך עם אמי לאכול צהריים. "אני עדיין לא מבין למה לעזאזל שאני יצטרך את הכוח הצנטריפוגלי הזה…" אמר דזמונד בגיחוך קל, אמי צחקה גם היא. כאשר הם הגיעו לקפיטריה הנערים המשיכו לצחוק על דזמונד, זאת לא הפעם הראשונה שדזמונד עשה משהו מנוגד בהחלט לכוחות הטבע. אמי אמרה לו להתעלם מהם, אמי לקחה בשבילה פירה את חתיכות קטנות של בטטה ודזמונד לקח לעצמו קציצת בשר עם פאי תפוחים. "אז כשהאבנים נורו אל מילפרד ואני התעלפתי, אז מה בדיוק מלמלתי?" שאל דזמונד, אמי ניסתה להיזכר. "אתה אמרת משהו כמו "הם לא יתפסו אותי" ו "איפה אני גר חייב לזכור" דברים כאלה" דזמונד שפשף את ידו בשיערו "אני לא מבין איך זה קרה" הוא נגס בקציצה שלו, נשמע קול מהמיקרופון על גג הקפיטריה "אמ… בדיקה בדיקה?… שומעים אותי? יופי. אז ככה כל התלמידים נא להגיע לחדר ההרצאות מיד" דזמונד התייאש מזה שהוא לא הספיק להשביע את רעבונו. "נו בוא כבר זללן אחד, תאכל את הקציצה אחר כך…שיש" דזמונד גם ממושבו והלך אחרי אמי לחדר ההרצאות. החדר היה די גדול, תקרה שהגיעה לגובה של 20 מטר וקירות ביטון בצבע גוף עדין. כ580 כיסאות עשויים מעץ נעמדו מול במת מופעים שתפסה את כל הקיר הצפוני. דזמונד תמיד אהב לשבת בשורה האחרונה, כך גם אמי למקרה שההרצאה תהיה משעממת ותהיה דרך בריחה פוטנציאלית. אחרי שכל התלמידים התכנסו לחדר, המנהל גורדון נכנס לחדר כחכח בגרונו ואמר "שלום לכל התלמידים… היום בא אלינו אורח מיוחד מאוד!, זהו וולכן מארס?… כן כן, ועכשיו אני מזמין לבמה את המרצה שלכם להיום" המנהל ירד מהבמה ואחרי עלה בחור בגיל ה30 לחייו בערך, כובע לבן עם סרט שחור היה מונח על ראשו המשולש במקצת. תווי פניו היו דקים ועדינים, הוא לבש חליפת עסקים משובצת ועניבה תואמת. מכנסיו היו ארוכות והשתרעו עד נעלי העור שלו. הוא חייך חיוך זעיר והתחיל לדבר כשהוא הולך ברחבי הבמה "כמו שכולכם יודעים ששתייה בקרב הנוער הצעיר היא תופעה מעוררת רחמים במיוחד" וולכן הזה נראה מוזר יותר ויותר, "טוב אני כאן כדי להסביר לכם מה לא לעשות…. ומה כן לעשות" חלק מהתלמידים צחקקו ואז נרתעו כשמבטו הנוקב של וולכן הופנה אליהם. " דזמונד הרגיש כאב ראש "שששש" הכאב התגבר ודזמונד החזיק בחוזקה את מושבות כיסאו, "קוראים לי אדם…. אדם קווין" אמי פנתה לדזמונד "היי אתה בסדר" דזמונד נאבק כדי לסלק את המחשבה הארורה הזאת "שששש דזמונד אתה הבא בתור ששששש" הכאב הפסיק. וולכן הסתכל על דזמונד במין מבט של איום, "אמי ישבה בחזרה למושבה "אתה יודע את זה דזמונד אתה הבא בתור…" אמר וולכן, דזמונד לא חשב שאף אחד אחר שמע זאת. וולכן פשט את ידיו קדימה לכיוון דזמונד, ערפל סגלגל וירוק נצבר מול ידיו. דזמונד לא ראה שהילדים האחרים רואים מה מתרחש, דזמונד משך את אמי מכיסאה. כדור מעורפל נורה מידו של וולכן ופגע בעוצמה בקיר מאחוריי דזמונד. הכדור התפזר בצליל חשמלי, אמי השתעלה "מה לעזאזל?!" דזמונד משך אותה אל מאחורי הכיסאות מלפניהם אחרי שכדור נוסף פגע ברצפה. התלמידים האחרים רצו בפאניקה אל מחוץ לאולם, וולכן חייך חיוך זדוני לחלוטין, "אמי תברחי!!" דזמונד צרח. אמי הסתכלה אליו במבט מאוים "מה אתך?" "בלי שאלות רוצי" אמי פתחה בריצה מטורפת לכיוון דלת היציאה של בית הספר, נדחקת במאות תלמידים. דזמונד סמך על האינסטינקטים שלו וניזכר בקטע שהוא גרם לאבנים לעופף, הוא כיוון את ידו הפרושה לכיוון אבן שנפלה מהקיר כיוון אותה לוולכן, וולכן הביט כלא מאמין. האבן נורתה בליווי של ערפל זהוב.