צללים-פרק אחד:דזמונד

דזמונד האנטר ישב אל כיסאו הכיסא היה עשוי מפלסטיק שנצבע בצבע כתום לוהט, שם ופה ראו שריטות שהראו את הצבע הסתמי של הפלסטיק. הוא השעין את מרפקיו על שולחן מתכתי וקר, איזו דרך להתחמם בימי קיץ. מעיל העור הזול שלו נח על כתפיו מעל חולצה אדומה ומפוספסת ידיו לבושות בכפפות שרוטות, מכנסי ברמודה ארוכות בצבע חום השתרכו עד רגליו. מולו ישב המנהל גורדון. איש כלבבי ונמוך קומה ששיערו האפיר והוא עצמו עיקשות ניסה להסתיר. "אובחן דזמונד…" דזמונד הביט בעיניו הירוקות אל המכונית האדומה שיצאה מהחטיבה, עוד ילד עם מזל. גורדון כחכח בגרונו "זאת לא הפעם הראשונה שאתה מובא אליי. וכל פעם אחרי כל טיעון את אומר ש…" "שאני לא עשיתי את זה" דזמונד למד בחטיבת מספר 1, חטיבתו הייתה מספר אחד משום שלא הייתה עוד חטיבה בכפר הקטן בוא הוא גר. "וכל פעם אתה לא מאמין לי!, שאני ישקר לך, הא?!" גורדון הציע לדזמונד סוכריה על מקל, דזמונד דחה אותה. "זה לא יכול להיות שלא אתה הוא שעשית את זה, אבנים לא יכולות לזוז מעצמם!" דזמונד התאמץ לא לצעוק עליו. "כן הן כן!, אני אומר לך הם פשוט התרוממו מהקרקע ועפו היישר אליו". גורדון התאנח כאילו ששמה סיבה זאת כאלף פעם. "אולי לא ישנת טוב?, אולי א-" "אני לא עשיתי את זה אתה לא מבין?!" גורדון קם וצעק "אני לא אסבול דיבור כזה במוסד שלנו!" דזמונד קם גם הוא. זה היה מוזר לו שמישהו נמוך ממנו יצעק אליו. "אני חולה מזה, פשוט חולה!, ממך, מהחטיבה הזאת, אאררר המחיים שלי!." דזמונד עזב את החדר בצעדים מהיר, הוא לא טרח לסגור את הדלת כלל. מאחוריו גורדון ישב בחדרו וסידר את חליפתו. "למה שהאבנים יעופו מעצמם?" הוא חשב לעצמו. "למה שהאבנים יזוזו-" הקול של ידידתו אמי קטעה אותו. "באמת דזמונד עוד פעם?, זאת הפעם החמישית בערך!. תשלוט על עצמיך" אמי הייתה ילדה די יפה, אולם לדזמונד לא היו רגשות כלפיה. היא הייתה עם שיער בלונדיני וגוונים חלושים של אדום ,ההפך המוחלט משיערו השחור של דזמונד. שפתיה תמיד היו מרוחים באודם האהוב אליה: סגלגל וורדרד. היא אהבה מוזיקת רוק במיוחד את להקת green day ו .avenged sevenfoldהיא הייתה בערך באותו גובה כמו דזמונד, הם היו באותה כיתה: ז4. "אני אומר לך כשהאבנים האלו נורו אני הרגשתי משהו… משהו בפנים" אמי הסתכלה אליו כלא מאמינה "אז למה נפלת על הרצפה?, וגם לחשת משפטים מוזרים" דזמונד הרגיש קצר עובר במורד עמוד השדרה שלו, כל שיערותיו סמרו. "אני שמעתי מישהו צורח… מישהו ששמו הוא ג'ונס?, משהו כזה" אמי התאנחה כמו המנהל גורדון, "גם את חושבת שאני מפגר לחלוטין? כן?, אולי היו צריכים לשלוח אותי למוסד מטומטם של משוגעים הא?!" אמי הביטה בעיניו וצחקה "לא טיפשון זה פשוט לא נשמע הגיוני כל כך… אבל אני מאמינה לך" דזמונד צחק חלושות גם הוא "תודה לאל שלפחות את מאמינה לי" הם הלכו לשיעור פיזיקה ביחד עברו על מאות התלמידים. התלמידים הסתכלו על דזמונד כשעבר לידיהם ולחששו. "הנא הילד הפריק" , "הוא זרק את האבנים והתעלף" ניצוץ סגלגל ואפור עלה מאצבעותיו של דזמונד. ניצוץ אחד וקטן