אבודה עונה 3 (!) – פרק 1

****

"אני אמצא פתרון" אמרתי "אני כבר לא אבודה"
ובנימה זאת ניתקתי את הפלאפון.

זוכרים שאמרתי את זה לסקראב לפני כמה חודשים? אז אני חוזרת בי. אני אבודה. אבודה לחלוטין.
בערך חודש אחרי שדיברתי עם סקראב הטירוף התחיל עוד פעם.
מה? אתם המומים? כבר שכחתם איך זה לחיות איתי?
אז אני אתחיל מההתחלה.

****

היינו אני, מאור וסהר בבית הקפה ברך שבועיים אחרי השיחה עם סקראב. מאור התעקש שאנחנו צריכים להיזהר.
"אל תצחיק אותי" אמרתי "סקראב לא יכול לאיים עלינו"
"מה סקראב אמר?" אמר לי מאור וכיווץ את פניו "יש לי אנשים שעושים בשבילי דברים ואת אחד הדברים שמפריעים לי ?"
"בסדר" אמרתי ובלעתי את רוקי. "אתה מנסה להדאיג אותי או משהו?"
"אני רק אומר!" קרא מאור "אנחנו חייבים להיזהר"
"את מי הוא יכול לשלוח?" אמרתי ונעמדתי במקומי. פתאום עבר בי רעד. האם לסקראב יש באמת אנשים שעושים בשבילו דברים? לא. את נותנת לו להפחיד אותך סתם.
"אני יודע?" שאל מאור וסימן לי להתיישב. נאנחתי וצנחתי על הכיסא.
"מה איתך?" שאלתי והבטתי בסהר "לא אמרת לי כלום כל הזמן הזה"
סהר נראה כשקוע במחשבות ונראה מוטרד. פתאום הוא מצמץ וחייך אלי, ההבעה המוטרדת נעלמה ממנו. "מה אני אמור לומר?" שאל ולא הוסיף.
"בחייך!" קראתי "רק אל תגיד לי שאתה מסכים עם מאור"
"ושוב, מה אני אמור לומר?" הוא שאל בחיוך ועכשיו ראיתי שההבעה המוטרדת נעלמה ובמקומה הופיע חיוך מעצבן.
"אוף… איזה מן חברים יש לי.." אמרתי ובחשתי את כוס הקפה שלי.
"חברים טובים" ענה מאור ברצינות "אחרי הכל מה היה עדיף? שהם ישאירו אותך לבדך עם סקראב או שיפנו אל המשטרה?. את צודקת. חברים נוראיים, מפלצות…"
"בסדר קרצייה!" אמרתי בצחוק ובטעתי בו מתחת לשולחן. הבטתי בו כשהוא לרגע התכווץ מכאב ואז חייך אליי.
"את יודעת שאני יותר חזק ממך?" הוא שאל בערמומיות וזינק ממקומו
"אתה יודע שלי יש את סהר!" קראתי וקפצתי ממקומי. אבל סהר לא נעמד איתי, הבטתי בו. ההבעה המוטרדת הייתה שם שוב. "סהר…" פניתי אליו.
"מה?" הוא שאל והתנער שוב.
"הכל… בסדר?" שאלתי
"בטח! הכל מעולה" הוא השיב מחייך "מה פספסתי?"
"מאור חושב שהוא יותר חזק ממני" אמרתי בלעג והבטתי במאור
"טוב… זה נכון" אמר סהר וחייך. פערתי את פי ומאור פרץ בצחוק.
"טוב! תודה באמת!" אמרתי
"טוב, הוא יותר חזק ממך" אמר סהר כשהתיישבתי "אבל לא ממני" הוא הוסיף ופתאום מאור קפץ.
"למה זה היה טוב?" הוא קרא ואני הבטתי בסהר בתימהון.
"רק בעטתי בו" הוא אמר וחייך אלי. נשענתי עליו והוא צחק. "אני צריך לפגוע במאור כדי שתאהבי אותי?" הוא הביט במאור "למרות… שלא ממש אכפת לי"
"אני חושב שאני לא רצוי פה!" קרא פתאום מאור כשהבין למה סהר מרמז. "נדבר אנשים!"
הבטתי בו יוצא מבית הקפה ומסתלק. רק אחרי שלא ראיתי אותו יותר פרצתי בצחוק.
"למה זה מצחיק אותך?" שאל אותי סהר וחייך "כי את יודעת שבתור אנשים בוגרים אסור לנו…" הוא הביט במבטי המלגלג. "על מי אני עובד?" הוא שאל ופרץ בצחוק.
"היי" אמרתי פתאום, כשהצלחתי להירגע מהתקף הצחוק.
"מה?" הוא שאל בחיוך כששילם את החשבון ויצאנו החוצה.
"מכיוון שקיבלנו אתמול תעודות…" אמרתי וחייכתי, "יש לנו שבוע של חופש".
"ו… ?" הוא שאל והביט בי בצחוק
"וחשבתי על זה קצת" אמרתי "אני רוצה ללכת לתל אביב".
באותו רגע האוויר התקדר, הרגשתי את השמיים נהפכים לשחורים כשסהר הביט בי.
הוא נעצר במקומו וגם אני נעצרתי. "את בטוחה?" שאל.
הנהנתי והרגשתי את מבטו חותך אותי. "אני… אני חייבת"
"את לא חייבת" שמעתי אותו אומר. לא העזתי להסתכל עליו. מוזר לומר את זה כי אני יכולה לעשות מה שאני רוצה בעוד כמה חודשים, ביום ההולדת שלי, כשאהיה בת 17.
"אני כן" אמרתי "אבל לך אני לא חייבת הסבר" אמרתי בקרירות מסוימת. "אל תמנע ממני ללכת" הוספתי והרמתי את מבטי אליו.
הוא הביט בי ולא ידעתי איך אוכל להתמודד עם מצב שבו הוא ישנא אותי ולא ירצה לדבר איתי רק בגלל החלטה שאני רוצה לקבל.
"אני לא" הוא אמר ופיו התהדק "אבל אני לא מרוצה מזה מאי. כבר שכחת מה קרה בפעם האחרונה שהיית בתל אביב?"
'איך אפשר בכלל לשכוח?' שאלתי את עצמי, נזכרת במני. צמרמורת חלפה בגבי.
"זה לא יכול לקרות שוב" אמרתי בשקט ואז חזרתי על דברי בקול רם יותר.
"אז אני רוצה לבוא איתך" הוא אמר ואני הנדתי בראשי.
"לא" אמרתי והמשכתי להניד את ראשי. "זה… משהו שאני צריכה לעשות לבד"
"כמו מה?" הוא שאל וצמצם בינינו את המרחק, מקרב אותי אליו. "ולמה אני לא יכול לבוא? את לא תרגישי בי, ממש לא"
"לא סהר" אמרתי והדפתי אותו, ראיתי שהוא נפגע אבל אסור לי לתת לו לבוא איתי. "זה משהו אישי" הוספתי בלחש והבטתי בו כשהוא מהנהן ואז מסתובב.
"בחייך סהר!" קראת כשהדבקתי אותו. אחרי ריצה ממושכת ברחוב.
"מה מאי?" הוא שאל ולא הסתובב אלי
"אתה מוכן להביט בי?" שאלתי ואחרי שהסתובב הוספתי "אני רוצה שתעשה בשבילי טובה"
"אז אני לא יכול לבוא איתך אבל אני צריך לעשות לך טובה?" הוא שאל, מרים גבה.
"אתה לא צריך" אמרתי "אני מבקשת. אני יודעת שזה מוזר אבל…" השתתקתי.
מאז הפעם שסקראב פגע באמא שלי כשלא הייתי בבית תמיד דאגתי שמישהו יעקוב אחרי מה שקורה שם. בעיקר שכנים.
"אבל.. ?" הוא שאל ובחן אותי שוב
"אני רוצה שתשמור על אמא שלי כשאני לא כאן" אמרתי בלחש
"בגלל סקראב נכון?" הוא שאל ונאנח. "ומה איתך מאי? מה אם יקרה לך משהו?" הוא הוסיף כשהוא מדגיש את המילה 'לך'.
"לא יקרה לי כלום "אמרתי מהר "ואני נשבעת לעדכן אותך, בסדר?"
הוא נאנח וחיבק אותי. "מה אני אעשה איתך מאי?". חייכתי כשהוא הוסיף "ואיזו ברירה יש לי?"
"תודה סהר" אמרתי. ואז הוא הוביל אותי הביתה.