עצב המאמץ…

כל כך התאמצתי,
והסוף היה עצוב..
כל כך התאמצתי,
רציתי להיות שם,
הייתי כל כך קרובה,
אך הודיעו על השלב הבא.

ביקשו משהו שממנו חששתי,
וכתבתי ביומני,
כיאילו ידעתי,
שזה מה שיקרה,
שזה מה שיבקשו.

כתבתי:

יומני היקר, אני חוששת. אני כמעט בטוחה שעברתי לשלב הבא אחרי כל המאמצים,
אך יש משהו מעיק, שאני יודעת מהו.
מה יהיה השלב הבא?
אני חוששת שהשלב הבא יהיה השלב שאני שונאת, שאולי יגרום לי לפרוש.
נקווה שזה לא יהיה זה. נקווה ביחד.

גמרתי לכתוב וחיכיתי לחמש, לשמוע על ההודעה השמחה שיכולה להיות גם מצערת.
וכן, שמעתי על ההודעה שלא חיכיתי לה והתפללתי שהיא תהיה זאת שחיכיתי לה, אך לא.
למה? למה?
באמת שחשבתי על זה המון אם ה' שונא ואתי וניסיתי לחשוב אם עשיתי לו משהו חוץ מזה שלא שמרתי את כל השבת.
כי ידעתי שיש אנשים שלא שמרו בכלל, ואפילו לא בשר, חלב.
אז להמ אותי אתה שונא?
למרות שלפעמים עוזר לי אתה, ונגלה אליי, לא כמו בתנך אבל נותן לי סימנים.

זהו עצב של המאמץ הגדול,
כי מה כבר רציתי?
רק לעדכן כמה דברים,
ולשמוח מאנשים שמבינים.

אך לא קיבלתי זאת,
אולי זה מן המאמץ,
נתן לי הובלה,
ושוב מחדש,
לחזור לקרקע.

זהו עצב המאמץ..