עיר עתידית – פרק 14 – עונה 2: 1993…!
עיר עתידית – פרק 14 – עונה 2: 1993…!
טום הסתכל עלי. החזרתי לו מבט. "אתה סולח לי?" הוא שאל. היינו עכשיו על הקרקע של מאדים, כבר הגיע צוות חילוץ ואסף את כולם למעבורת. טום ואני נשארנו בחוץ רגע כדי לדבר. "לא" אמרתי, אחד הדברים הטובים בי שיש לי תשובות ישירות. "למה?" הוא שאל. חנקתי את הדמעות שעלו בגרוני, "נטשת אותי, הפרדת אותי מאחותי, כשהגעתי לפה לא אמרת לי כלום ועכשיו גיליתי שעשר שנים עבדת בשביל מי שניסה להרוג אותי כרגע!" טום נראה יותר עצוב עכשיו. "אני מצטער…" הוא אמר בקול חנוק מדמעות. רציתי לסלוח לו אבל משהו בלב שלי אמר לי שהוא משקר. הסתכלתי על אורגון השוכב על הקרקע הבוצית כבר מרב דם שנשפך מגופו, טום הסתכל עלי והתקרב אליו. הוא התיישב על ברכיו ליד אורגון והוציא מכיסו בקבוק קטן וסגול, הוא שפך את תכולתו על אורגון, אורגון התחיל לרעוד ולפרפר, גופו התקטן ושערותיו חזרו לגופו קוציו הירוקים שהיו בגבו הלכו והתקטנו עד שנעלמו, ציפוני רגילו נשאבו בחזרה לגופו, תוך כמה שניות הבנתי שהיצור ששוכב מת על הקרעק של מאדים הוא לא אחר מאשר טום. "מה?!" שאלתי "מה עשית לטום? מי אתה?" טום חייך עלי חיוך מרושע ושפך על עצמו גם קצת מתכולת הבקבוק, שנייה לפני שעשה זאת הבנתי מי הוא, הרי אורגון הוא בעצם טום, אז טום הוא…אורגון!
אורגון צחק את צחוקו המרושע בזמן שגופו של טום 'נשר' מעליו וחשף אותו. עכשיו דמעותי לא הצליחו לעצור, חשבתי על טום, אבא שלי, שאפילו שהוא לא הציל אותי הוא היה אבא שלי ושל אמה, אחותי… שאפילו אחרי שגריק גילה לנו מי הוא באמת עדיין שמחתי על המחשבה שיש לי אבא באמת, אני זוכר איך חשבתי שנוכל לגור איתו ולחיות כמו ילדים רגילים ואולי אפילו לחזור ללונדון, הבית האמיתי שלי…
ואז חזרתי למציאות! כולם היו עסוקים במעבורת הם אפילו לא שמו לב שאורגון כרגע הצמיד אקדח לראשי והתחיל ללחוץ על ההדק. ידעתי שאם אני אתנגד הוא ירה בי, ידעתי גם שאם לא אעשה כלום הוא ירה בי.
ידעתי שאם אני אמות שוב המלאך השומר לא יגן עלי הפעם ולא יחזיר אותי לחיים, ידעתי שאני לא אראה שוב את יהלי אדיסון ואמה, אחותי. חשבתי על הפנימייה בלונדון עם המנהלת הרעה אפילו אותה רציתי לראות עכשיו, רציתי לראות עכשיו את כל האנשים שראיתי בחיי כדי להיפרד מהם ומהחיים…
אורגון הידק את אצבעו על ההדק, הזמן נמשך נצח, המחשבה האחרונה שלי הייתה היום ההוא שמצאתי את עצמי בשנת 20,987 היום ההוא שהמנהלת של הפנימייה צעקה עלי לרגע חשבתי שאני כמעט נמצא שם. ואז נשמע הקול החזק ומרעיש האוזניים של היריה. האור כבה בעיני. אבל היה משהו אחד, למרות שאני הייתי מת עדיין נשמתי הרגשתי את גופי שוכב על הרצפה, עיני היו עצומות. לאט לאט ניסיתי לפתוח אותן, באותו זמן שמעתי קול מאוד מוכר של אישה צועקת: "הוא התעלף! שמישהו יביא לפה רופא, הילד התעלף" פתחתי את עיני ראיתי משרד מאוד מוכר של אישה מאוד מוכרת, ואז הבנתי, חזרתי לשנת 1993…!
תגובות (5)
שלו קוראים לי נווה ואני רוצה להגיד לך להסיפור עיר עתידית מאוד יפה!!!!
קראתי את כל הפרקים עד עכשיו אני חושב שאת יכולה להיות סופרת כשתגדלי
אני כותב עיתון ששמו 30 כל חודש מוצעים עיתון חדש ואני חושב לשים כל חודש פרק חדש זה בסדר מצידך??????
תעני לי בבקשה:)
קודם כל ממש תודה על התגובה, ודבר שני…
אין לי ממש בעיה למרות שרציתי לכתוב מעיר עתידית ספר, אבל זה בסדר… :) :) :) :)
ביומיים האחרונים ישבתי וקראתי את כל הסיפור ונהניתי מכל רגע!!!!!
את מוכשרת ברמות ונווה רק מוכיח את טענתי (ולא רק הוא).
תמשיכי מהר!!!!!! D:
וואו, זה כל כך כיף לשמוע את זה…
אני אמשיך הכי מהר שאני אוכל…
:) :) :) :) :) :)
יש! D: