המפגש עם השטן

הגשם ניתך בחוץ. שטף את הכל, בעוצמה. הוא סחף. חתך בקול רעם אדיר את הדממה. הוא עירבל ובלבל, לא נתן לה להרפות לרגע. היא ראתה את האותיות הלעוזיות מרצדות לה מול העיניים שחור על גבי לבן. היא לא הצליחה לקרוא אותם, כאילו שהבעיה שלה היא גם בקריאה… היא? חולה??? הקור חודר לה לעצמות והיא נרעדה לרגע, בשקט. מנסה לתפוס את גודל האסון. והיא דממה, כשהבינה. ורק הצל שעל הקיר הוכיח לה בחיוך נוגה שעוד מישהו נמצא שם איתה.

ימים ולילות היא ישבה וחשבה איך הכל התחיל. חשבה שאולי כמו שהיא קראה, אולי כל העולם סובל מהמחלה שלה. אבל המילים המודפסות על הדף שלה הוכיחו אחרת. הפרעה נפשית. למה כולם מתעקשים לקרוא למחלה הזו במילים מזעזעות כאלה? למה דווקא היא נפלה שדודה בידי המחלה הארורה הזו? אז אולי בכל אופן זה נכון, למרות מה שכולם אומרים.

היא הולכת בעיקולי הדרך. מנסה למצוא מקום מפלט. להניח את רגליה על קרקע בטוחה. "חכי" היא שמעה קול מאחוריה. "חכי". היא נעצרה לרגע, תוהה מי זה שהעז להפריע את מחשבותיה. מי זה שבכלל היה אכפת לו ממנה. אבל אף אחד לא היה שם. רק קול עמום בקע מאי שם.
"מי אתה?" היא שאלה. מעולם לא נרתעה מאף אחד למרות שהפעם טיפסה בבטנה תחושה משונה שמעולם לא חשה. "אני מכירה אותך?" הוסיפה לשאול.
"את מכירה אותי עוד לפני שנולדת", אמר הקול וצחק ברשעות, "הרבה לפני שחלית המחלה הנוראה שלך", הוסיף. והיא הרגישה שהיא נלפתת בחוזקה.
"זה לא יכול להיות!" היא פסקה, "הרי אף אחד לא יודע!!"
"אז אני כן, ילדה קטנה וטיפשה, אני יודע הכל. יש לך הפרעה נפשית!" הוא הטיל את הפצצה ושתק. מחכה לתגובתה.
"נכון" היא אמרה ופרצה בבכי. "אני מרגישה כל כך אבודה. אבדתי בגלל זה את כל החיים שלי. אין מי שיעזור לי!"
"אל תדאגי כל כך. אני אעזור לך. אל תהיי שבורה מזה" הוא אמר וניגב את הדמעות שהרטיבו את פניה התמות. "אחרי הכל כולם סובלים מאותה בעיה; משקרים פה, משקרים שם. זה לא משנה, כולם עושים את זה לפעמים. זה לא נורא. אף אחד לא אמר שאסור לשקר. זה מותר, ואפילו בריא. את לא צריכה להקשות על עצמך!"
"אבל אצלי זה כרוני! זו מחלה. מחלה אמיתית. מחלה שאי אפשר לרפא אותה בתרופות. מחלה שאי אפשר לרפא אותה בכלל!!!" היא בכתה כשחרצה את מר גורלה בפיה שלה.
הפיתרון העלוב של השטן כלל לא מצא חן בעיניה. היא היתה חכמה מכדי ליפול ברשתו.

אז היא החליטה שהיא תהיה בריאה ויהי מה. היא חייבת להצליח. לפחות הפעם.
היא היתה מלאה באנרגיות חיוביות. היא היתה שמחה, מלאה במרץ וחיים. תמיד היא השתדלה להיות כזו. אפילו שהיא היתה חולה. חולה באמת.
אז היא עבדה, לאט לאט. עקב בצעד אגודל. ואם כי המחלה נמשכה בשיאה, הרי ניכר היה שעבדה על עצמה. אך עבודה רבה נשארה עדיין בפניה. והיא הצליחה, להתגבר. היא נפנתה לחיים רגילים של ילדה נורמלית, אז היא רכשה לעצמה כמה חברות ואפילו במבחנים היא הצליחה. היא היתה מאושרת. אבל העבודה לא נגמרה, היא היתה צריכה לחזק את זה שוב ושוב. רגע ורגע. היא ידעה שעם מחלה כמו שלה- היא תישאר לעבוד לנצח.
העבודה הזו סחטה ממנה את כל הכוחות האפשריים, אבל היא ידעה שהיא משתמשת בכל הכלים שנתן לה אלוקים, והיא היתה מאושרת. אבל כל כך חלשה. והיו הרבה פעמים, שנכשלה, שנפלה בדברים אחרים, כי השקר היה אצלה גבול בלתי עביר. אז אמרו לה שהיא צריכה לעבוד על עצמה והיא הרגישה שהיא לא מסוגלת לעבוד על עצמה יותר. היא השתמשה כבר בכל הכוחות שניתנו לה, לא היה לה מה לשמש יותר, אבל היה לה בשביל מה וזה היה הכי חשוב. נכון, לפעמים היא שיקרה, אבל אם להשוות עם כל אדם אחר נורמלי שלא חלה במחלה הנוראית שלה- היא שקרה ממש מעט.

ולפעמים כשהיו משקרים לה, כמו שאמר השטן בחלקלקות לשונו, ליבה היה נעצר בכעס. תאמרי אמת! לך יש את האפשרות לחיים הנהדרים האלה אז למה את משקרת?? והיא זוכרת שאף אחד לא סיפק לה תשובות נורמליות, למה העולם בעצם משקר. ובעצם, היא נוכחה לדעת עד כמה התאכזר העולם כלפיה.

נכון. היא בנתה את עצמה. התחילה לבד. ואחרי הכל, המשיכה לבד. אף אחד לא ידע את הסוד שלה. היה לה קשה וצעקותיה האילמות נבלעו עם הגשם באותו חורף אכזר, בו נפגשה עם השטן פנים אל פנים והביטה לסכנה עמוק באישונים. היא יכלה לעשות את זה בדרך הקלה, אבל היא ידעת שדבר אמיתי נקנה בקושי, ולמרות שהיא היתה חולה בשקר- היא ידעה את האמת. וזה היה לה קשה. יותר מכל דבר אחר בעולם. אבל אלו שהיה להם את המיוחדות נתנו לה את הכוח. הם אפילו לא ידעו עד כמה הם הצילו את אותה מבלי לעשות דבר. וכאשר בטעות היא הרשתה לעצמה להרפות קצת, ושיקרה, היא רצתה להתנצל על כך, אך לא היו לה מילים לומר זאת, פחדה שכל אלו שנתנו לה את הכוחות יעזבו והיא תתמודד לבד. תיפול ברשתו של השטן.

כי בסתר, ורק היא ידעת את זה, החיים שלה הכפילו את עצמם. ההופעה שלה היתה מושלמת כשהיא עמדה על הבמה, אבל מאחורי הקלעים- היו זירת ההתמודדות הימיומית שלה עם החולי. הנורא.

וכאשר היא תשכב על ערש דווי אולי יהיה מאוחר מכדי לבקש סליחה מהצללים השותקים… "אז טוב מאוחר מלעולם לא", היא אומרת לעצמה ושותקת, יודעת שלא ככה היא צריכה לנהוג. כשיהיה מאוחר- זה יהיה מאוחר מדי. היא צריכה למהר, שלא תפספס את הרכבת.
אז היא הוציאה דף ועט וכתבה את הכל. היא סמכה עליכם שתשמרו את הענין בסוד, ותסלחו.
אבל הכי חשוב- שתעריכו כל רגע של חיים נפלאים מלאים בצחוק ובאושר, בשמחה ובבריאות. כי זה מה שבאמת חשוב. לפחות בשבילה.