אהבה עם הצרות 2- פרק 10

"מה?" התעוררתי בבהלה, אחרי שהוא שעה מנסה להעיר אותי..
"את לא נורמלית! כמה דאגתי שלא התעוררת!"
"אני ישנתי מאמי… " הוא נישק אותי ועלה עלי,
"כמה שאני אוהב אותך!!!!! ואני אפילו לא מבין למה!"
"אני יכולה להסביר לך למה!" תפסתי אותו בחולצה" כי אני מותק של ילדה, ואמא של הילדה שלך! יש מצב שגם בגלל זה?"
"ממ כן" נתן לי עוד נשיקה.
"תגיד, מה עם אריאל? למה אתה לא מחזיר אותה כבר הביתה? אני מתגעגעת לנסיכה שלי!" ירדה לי דמעה…
"אל תבכי קטנה שלי, רציתי להביא אותה מחר בשביל שתרגישי יותר טוב, אבל אם את רוצה, אני אבקש מאמא שלך להקפיץ אותה לפה יותר מאוחר.. בסדר?"
"תביא אותה… בבקשה!"
אחרי חצי שעה אריאל הייתה איתי, לא עזבתי אותה והיא לא אותי, כל הזמן התחבקנו ונישקתי אותה והיא אמרה לי כמה היא התגעגעה אלי..
"אמא, אני אוהבת אותך! תראי מה עשיתי לך!" היא הראתה לי כל מיני ציורים שהיא ציירה בשבילי..
"ווואו איזה יפה זה!" אמרתי ואז כאבה לי הרגל, איפה שהשבר נמצא.. נשכתי את השפה..
"קטנטנה אני רוצה לישון קצת.. את רוצה להישאר איתי קצת ולראות טלוויזיה או ללכת לאבא אולי הוא יקח אותך לטייל.."
"אני רוצה לטייל! אפשר לבקש מאבא?"
"ברור קטנה לכי לטייל!"
"ייאי! אני אקח את סיסי איתי ונלך לטייל!" קפצה מהמיטה, ונגעה לי בטעות ברגל, היא התחילה לבעור!
חיכיתי שהיא תצא ואז כבר ירדו לי דמעות..
אני רק רוצה שייגמרו החודשיים האלו, שירד לי הגבס הזה, ונשכח מכל מה שקרה, מהעובר שהיה בביטני ומת! והכל בגללי! בגלל שהייתי חייבת לנסוע באותו הרגע ולהוריד לשניה את העיניים מהכביש בשביל לקחת את הטלפון הזה!!!\
פשוט מטומטמת!!!!!!@
לא הפסקתי לבכות.
רק בכיתי ולא הפסקתי, ככה כמה דקות ואז דניאל נכנס… הייתי חייבת להסתיר את הדמעות, אז נשכבתי כאילו אני ישנה, שלא יראה את הכאב שאני סובלת ולא את הדמעות..
הוא התלבש, ויצא עם אריאל אחרי שנתן לי נשיקה בלחי.
פתחתי את עיניי והמשיכו לרדת הדמעות… ולא הפסיקו..
הרגל שלי שרפה ברמה שאי אפשר להסביר. פשוט שכבתי במיטה, ובאיזה שהו שלב נעצמו עיניי..
______________________________________________________________________

"אני כל כך מצטערת! מאמי הכל קרה באשמתי!!
בגללי עברתי את התאונה הזאת, ובגללי איבדנו את העובר שלנו! הכל בגללי!" אמרתי ובכיתי..
"אני לא מרשה לך לחשוב ככה! בייבי, זה לא קרה באשמתך, זה לא קרה באשמת אף אחד, זה היה יכול לקרות לכל אחד, גם לנהג הכי מנוסה והכי זהיר! תפסיקי לחשוב על זה!
יש לנו עוד חיים שלמים לפנינו, ואנחנו יכולים להביא עוד כמה ילדים שנרצה לעולם… וכמו שאני מכיר אותך יהיו לנו עוד הרבה רגעים מאושרים, כמו שהיינו מאושרים בלידה של אריאל, וכמו שנהיה מאושרים בעוד הרבה רגעים כאלו!" חייך אלי ואני חיבקתי אותו…
"תסתכלי, עבר כבר כמעט חודשיים, בעוד ימים ספורים יורידו לך את הגבס המעצבן הזה, ולא יהיו לך כאבים יותר, הרגל שלך תחלים.. והכל יהיה בסדר גמור!" חייך לעצמו
"אני… כמה אני שמחה!
אני מקווה שכבר יורידו לי אותו!!! אני לא יכולה איתו יותר!
קשה לי להיות איתך, שאני עם הדבר המסריח ההזה! איך אתה לא נגעל???!"
חחח למה שאני אגעל???" אמר ובא לנשק לי את הרגל אבל ישר חזר בעצמו "במחשבה שניה! שאלוהים יעזור לי איזה מסריח הגבס הזה!! חובה להוריד אותו כבר!" שם את ידו על אפו..
"דביל שלי!" חיבקתי אותו, והדמעות והבכי נעלב לגמרי. ואז היה צלצול טלפון..
"הלו?"
"מאמי!! יש לי בת!!!!" שיר צעקה לי בטלפון
"אויייש יפה שלי כמה אני שמחה בשבילך! מזל טוב אחותי!!" צחקתי ודניאל לא הבין מה מצחיק "לשיר יש בת!"
"מזל טוב מתוקה!" הוא צעק בשביל שתשמע
"חחחח יש לך בעל אידיוט! אבל בכל מקרה, התקשרתי בקשר לעניין אחר! השגתי לי ולך כרטיסים לעוד שבועיים וחצי לטוס לצרפת לחמישה ימים, נישן אצל המשפחה שלי וניר אישר כבר את כל העניין! אז תגידי לדניאל שאין לו ברירה! הוא חייב להסכים! אני ואת חמישה ימים יום גיבוש, מגיע לך אחרי כל מה שעברת!! ועד אז גם יורידו לך את הגבס, אני יודעת שאמורים להוריד לך אותו בשבוע הקרוב.. אז יהיה לך שבוע וחצי להתאקלם על הרגל ואז סלאמת ישראל והלוו צרפת!"
"וואי מאמי כל כך מתאים לי!!"
"מה מתאים לך?" דניאל התערב
"שיר השיגה לי ולה כרטיסים לצרפת לחמישה ימים, אנחנו נלון אצל המשפחה של שיר… והכל עוד שבועיים וחצי, ואתה תוכל להיות עם אריאל הרי למשך כמה ימים! נכון?" חייכתי לו חיוך ענקי…
"את בטוחה? אחרי התאונה, לא עדיף שתישארי קצת איתי?"
"מאמי! אנחנו נוסעות.. הכל בסדר איתי, ראית איך אני מתנהגת כמו משוגעת!! פליזי!" חייכתי אליו חיוך נוסף ומתחנן.
"בסדר!! שיר את תשמרי לי עליה, נכון?" לקח את הטלפון שאל אותה..
"עליי דביל! תכין לה הרבה כסף כי מגיע לה את החוויה הזאת אחרי כל מה שהיא עברה!"
"צודקת! אז תהנו" אמר ונישקתי אותו..
"תודה מאמי!" לא עזבתי אותו..
"אז כפרות נוסעים????! מתי?"
"עוד שבועיים וחצי, 14.3-20.3 לפנות בוקר, כן היומולדת שלך יהיה ביום הזה!"
"יואו איזה מושלם!! אז יאללה צריך כבר להתחיל לארגן הכל!! וצריך לחגוג עוד הרבה דברים בייבי!" וצחקנו.. אחרי עוד חצי שעה של שיחה ניתקנו וחזרתי אל דניאל..
"קטני שלי אמרתי לך כבר שאני אוהבת אותך! ואני מצטערת על מה שקרה!! ואני מודה לך על הכל!" אמרתי ונישקתי אותו..