אולימפוס || ~ הבת של פוסידון ~ פרק 11

"זאת תכנית גרועה" אמרתי.
"מה פתאום!" אמר שון.
"זאת תוכנית ממש טובה" אמר לוגן.
"תכנית טובה…" חזרתי אחריו. עמדתי באמצע הרחבה איפה שאנחנו נלחמים וכולם היו בתוך הבניין. הבטתי לכיוון העצים והסתובבתי שוב אל שון.
"אני עומדת למות!" יללתי.
"ממש לא" אמר שון.
"את תהיי בסדר" עודדה אותי ליאה.
"אנחנו לא ניתן שמשהו יקרה לך" אמרה קייט.
"אני אהיה בסדר, אני אהיה בסדר" חזרתי אחריהם והסתובבתי שוב ליער. יהיה בסדר.
"הם יהרגו אותי!" אמרתי.
"הם לא" אמר קיילב.
"הם כן" אמרתי.
"אוויש סאם תהיי בשקט! לא יקרה לך כלום" אמרה ליאה.
"אני מקווה בשבילכם" אמרתי. עמדתי עוד כמה דקות ככה לבד ואז סטראק הופיע מבין העצים עם עוד מלא תלמידים. מאיפה יש לו כל כך הרבה? נראה לי הוא משבט אותם…
"סאם! תעשי את זה עכשיו!" שמעתי שון מאחורי. לקחתי נשימה עמוקה והרכנתי את הראש. חשבתי על כמה אני שונאת את שון שהוא עבד עלי עם לוגן ושהוא שיכנע את כולם שזה רעיון טוב לשלוח אותי לשדה הקרב לבד.
"אין לכם אומץ להילחם בי אז אתם שולחים את סאמנתה שתעשה את העבודה השחורה?" שמעתי את סטראק. עכשיו כבר לא היה לי קשה, ברגע שהוא אמר את השם המלא שלי עשיתי את המבט הרצחני שלי והסתכלתי עליו. ראיתי איך החיוך יורד לו מהפנים ואיך שלושה מהתלמידים שלו מתחילים לשקשק. חייכתי בלב. שני תלמידים שלו ברחו.
"ת.. תתקפו אותה!" גימגם סטראק. אף אחד לא זז.
"למה אתם מחכים?! תתקפו אותה!!" הוא צעק עכשיו. התזוזה היחידה הייתה של עוד שלושה תלמידים שלו שברחו. סטראק רקע ברגלו בזעם והושיט את ידו בכיווני. עפתי אחורה ונחתתי על הגב בדשא. שון, ג'ולי לוגן וליאה רצו אלי.
"סאם! את בסדר?" שאל שון. קייט הגיעה מיד אחריהם. פתחתי את הפה בניסיון לענות אבל לא יצא לי כלום.
"תכניסו אותה פנימה. אני אטפל בסטראק" שמעתי את קייט אומרת. הרגשתי זוג ידיים מרימות אותי ונושאות אותי לתוך הבניין. באמצע הדרך הכל החשיך…
פקחתי עיניים. שכבתי על מיטה נוחה בתוך חדר שמצד אחד נראה מוכר ומצד שני מעולם לא הייתי בו. הבטתי מסביבי ואז קלטתי שאני בחדר של לוגן. ראיתי את החפצים שלו פזורים על השולחן. הרגשתי חלשה. הייתי לבד בחדר. ניסיתי להתרומם ולא הצלחתי. נשכבתי חזרה והקשבתי. שמעתי קולות מחוץ לחדר רעש של מישהו פותח את הדלת. לא הצלחתי לראות מי שה כי שוב איבדתי את ההכרה.
כשפקחתי עיניים בפעם השנייה עדיין הייתי בחדר של לוגן אבל לא הייתי לבד. שון ישב ליד המיטה והביט החוצה. הוא דיבר בטלפון עם מישהו. נראה לי ליאה.
"אין שינוי. היא עדיין חסרת הכרה" אמר שון. הבנתי שהוא מדבר עלי.
"גם אני מקווה שהיא תהיה בסדר. זה קרה בגללי" אמר שון ויכולתי לשמוע את האשמה בקולו. אני קצת מרחמת עליו.
"טוב אם המצב ישתנה אני אעדכן אותך. ביי" אמר וניתק. עצמתי עיניים והעמדתי פנים שאני חסרת הכרה. נזכרתי איך שון עבד עלי עם לוגן והחלטתי שהגיע הזמן להחזיר לו. לקחתי המון אוויר בנשימה אחת עמוקה ואז עצרתי אותו.
"סאם?" שאל שון. עצרתי את הנשימה והאטתי לעצמי את הדופק (איזה מזל שהמורה שלי בקורס מד"א החליט ללמד אותנו להאט ולהגביר את קצב הלב).
"סאם?" שאל שון שוב. הרגשתי את היד שלו על הצוואר שלי ועל הלב שלי.
"לא! בבקשה לא!" שמעתי אותו אומר. הוא התחיל להתנשם במהירות וממש יכולתי להרגיש את הלחץ בקולו.
"לא! קייט אמרה שזה לא יהרוג אותך! בבקשה סאם לא!" הוא כמעט צעק. הרגשתי שאני לא יכולה להחזיק יותר את האוויר.
"בההה!!" שחררתי הכול בצעקה.
"אההה!!" צרח שון. התחלתי לצחוק. שון הניח יד על הלב שלו.
"לא מצחיק… הייתי בטוח שאת מתה" אמר. התיישבתי במיטה והתחלתי לצחוק שוב.
"סאם אני אהרוג אותך" אמר שון.
"אז עכשיו אנחנו תיקו. אני רוצה להרוג אותך, אתה רוצה להרוג אותי" אמרתי בחיוך.
"הכל בגלל מה שעשיתי לך עם לוגן?" שאל שון.
"כן" עניתי. שון משך בכתפיו.
"טוב, אפשר להבין אותך. גם אני הייתי עושה דבר כזה אם היו עובדים עלי שאחד מכם מת" אמר.
"איפה כולם?" שאלתי.
"באמצע מלחמה עם סטראק" אמר שון.
"כמה זמן הייתי… חסרת הכרה?" שאלתי.
"יום וחצי" ענה שון.
"מה קרה לי?" שאלתי שוב.
"קייט אמרה שזה קללת ארס. היא אמרה שהכי גרועה זה שבוע. אבל את יצאת מזה די מהר" אמר שון.
"איזה מזל יש לי" עניתי.
"לא, זה בגלל ששפכנו עלייך שלוש ליטר מים. דיימון דיבר פוסידון והוא אמר שאם נציף אותך במים אולי הוא יוכל לעזור" אמר שון. הרגשתי סוג של התרוממות רוח. אבא שלי עזר לי!
"אממ תודה?" שאלתי. שון חייך.
"חכי אני מתקשר לליאה" אמר. הוא לקח את הפלאפון שלו וחייג אל ליאה.
"ליאה? כן זה שון… מי חשבת שאני?!" אמר שון ואני התאפקתי לא לצחוק.
"אדי מרפי? ברצינות?" שאל ואני התחלתי להישפך.
"כן זאת סאם ברקע.. כן אחרי שהיא גרמה לי לשבץ" אמר. שון הושיט לי את הפלאפון.
"ליאה רוצה אותך" אמר. לקחתי את הטלפון והצמדתי אותו לאוזן.
"הלו?" שאלתי.
"סאם! את בסדר?" צרחה ליאה מהצד השני. שמעתי את ג'ולי צורחת משהו ברקע.
"כן אני בסדר. מה איתכם?" שאלתי.
"אני מצטערת סאם, אבל המצב אצלנו ממש לא טוב" אמרה ליאה בעצב.
"מה קרה?" שאלתי. ליאה ענתה לי אבל לא שמעתי כלום בגלל ברק שסנוור את כולנו ואז רעם חזק שאני חוששת שקרע את עור התוף שלי.
"לוגן? אתה עשית את זה?" שמעתי את ליאה שואלת את לוגן. אז עור התוף שלי לא נקרא!
"לא" שמעתי אותו עונה לה.
"אז מי ז…. שיט! זה סת!" צרחה ליאה.
"מה?! סת בחוץ?!" שאלתי.
"לא, כן! לא יודעת. הנה הוא! סאם אני חייבת לנתק. תרגישי טוב" אמרה ליאה וניתקה.
"מה קרה?" של שון.
"סת בחוץ, ויש לי הרגשה שזה מאוד לא טוב" עניתי.
"אז למה אנחנו מחכים?" שאל שון. בלי דיבורים מיותרים שנינו רצנו החוצה.