אני אותה הילדה.. רק בכיסא גלגלים אל תישנא אותי \: פרק 5 פורסםם!!

פרק 1:
שלום…
קוראים לי מישל,אני בת 17 יש לי את כל הדברים שנערה בגילי הייתה רצתה:משפחה עשירה,חבר מדהים שעושה הכל ודואג לי,אני מיצטיינת בבלט,אני לומדת בביצפר יוקרתי בניו יורק,ואפילו קיבלתי מלגה לבית ספר מיקצועי לבלט…
ואני באמת מרוצה,אבל עד שאני לא אצליח בלימודים ובבלט ובחיים בכלל,אני לא אהיה מסופקת!
האמת היא שזהו החלום של הוריי אבל אני משקיעה בשבילם עד הסוף.
עוד שבוע החופש הגדול מתחיל…
לי ולחבר שלי,ג'ון יש תכניות אנחנו יוצאים לטיול..
אני רוצה לבקר בכל העולם!
אבל אבא שלי לא סומך עליי מספיק שאני אטייל בעולם עם ג'ון לבד..
פרטיות? תמיכה? אמונה בי? את כל הדברים אבאשלי לא נותן לי
אבל… לא אכפת לי!
אני יוצאת וזהו אני בת 18 עוד מעט! למען השם! הוא בחיים לא ישחרר אותי?!
ואז אני מדמיינת אותי בבית הוריי עד גיל 30 מרירה עצובה וכעוסה
אבל אני לא אסכים לזה! ממש לא! אין לו זכות לעשות את זה
אני חייבת את האמונה שלו בי שהוא יטיל עלי סמכות!
אני מיתלבשת והולכת לבית הספר,לא הסכמתי שאבא יסיע אותי כמו בכל בוקר
הוא לא מבין למה אני כ"כ כועסת עליו… שיחשוב קצת!
בדרך אני רואה את ג'ון בתוך המכונית שלו…
"מישל!!!!"הוא צועק
"צריכה טרמפ?"
"בטח למה לא " אני עונה לו בפרצוף חמוץ…
הוא יוצא לקראתי ומנשק אותי ושואל: "מה יש?"
"אני אספר לך בבית ספר"
הוא פותח לי את הדלת ומיתיישב לידי.. במושב הנהג.
ואנחנו יוצאים לדרך…
פרק 2:
ג'ון הסיע אותי הבייתה.
סיפרתי לו על אבא, על הכל על כל הדברים שמעצבנים אותי!
והוא הקשיב בסבלנות והינהן
"זה בסדר,אנחנו ניתגבר על הכל,מבטיח לך"
"אני אוהבת אותך"
"גם אני אותך"
הוא מושלם….
חשבתי לעצמי…
אני רוצה להיתחתן איתו, לחיות איתו כל החיים ובחיים לא לעזוב אותו…
הגעתי הבייתה…
שמתי את התיק בפינה של החדר ושכבתי לישון,הייתי עייפה ונירדמתי במהירות רבה
-כעבור שעה-
רינג רינג רינג…..
הטלפון צילצל
"הלו?"
אמרתי בקול ישנוני
זאת הייתה רייצל,החברה הכי טובה שלי
"הערתי אותך? היא שאלה
"כן…. לא נורא רצית משהו?"
"כן..רק רציתי להגיד לך שאני וקווין נוסעים לחודש לצרפת…"
"מה??!!?1?!!?1!.1!? איך את מעזה להשאיר אותי פה לבד למשך חודש?!
\"מתי את נוסעת?"
"בתחילת החופש.. ההורים שלי בחיים לא יסכימו לי לצאת לחופשה בזמן לימודים…"
"טוב.. עוד נדבר ביי" וניתקתי את הטלפון.

\פרק 3:אני רק רוצה תגובות וממשיכה
פרק 3:
הרגשתי בחילה,לרייצ'ל מותר לנסוע עם חבר שלה רק בקיץ,בחופש אז היא משחקת אותה אומללה?!
שתגיד תודה שבכלל מותר לה לנסוע!
פתאום,הבנתי שאני כועסת על חברה הכי טובה שלי רק ביגלל שמותר לה לנסוע לאיזשהו טיול!
מה קרה לך?! כעסתי על עצמי…
ירדתי במדרגות למטה וראיתי את אמא בוכה
"מה קרה?!" דאגתי
"איפה אבא?"
"אבא עוזב לשנה, הוא יסע לאפריקה שלחו מהעבודה שלו משלחת רופאים ואבא הוא המומחה לבעיות לב היחיד שנוסע כך שמחר הוא כברר יהיה בדרך"היא השיבה לי
"ואיפה הוא עכשיו?" ששאלתי בדאגה
"הוא בעבודה…."
"בסדר…"
יצאתי החוצה לנשום קצת אוויר הלכתי לפארק,לפארק הקטן והאהוב עלי.ניזכרתי שכשהייתי קטנה אמא הייתה לוקחת אותי לפה והיינו זורכות מטבעות למזרקה,בכל פעם שבאנו… הייתי נוהגת לבקש משאלה ולקוות שהיא תיתגשם
כל הזמן הייתי מבקשת את אותה משאלה:שלא יפקירו אותי שתמיד יהיה לכולם זמן אלי שאני אהיה גם משהו בעולם הזה שאני אוכל להיות משהו עצום וחשוב ומלהיב!
את זה עוד ניראה…
קיבלתי את המלגה שלי. אז אני חייבת עכשיו לממש את החלום שלי לא?
פרק 4:
הלכתי לסטודיו,המורה שלי,גברת ג'ונס (יש לנו שעות קבועות)
היא קיבלה אותי בחיוך רחב ואמרה:"כל הכבוד.. התלמידה הכי טובה שלי הגשימה את חלומה בהצלחה!
"אנחנו חייבות להיתאמן והרבה! יש לי עוד לפחות חודש עד לפגישה שלי עם האקדמייה לריקוד…"
היא הסתכלה עליי והעיניים שלה פשוט נצצו…
גב' ג'ונס? שאלתי בדאגה
"אני מבטיחה לך שניתאמן עד שאת תצליחי בדיוק כמו שאת רוצה… את ממש מזכירה לי אותי!"
"תודה לך" השבתי לה
אחרי 3 שעות של ריקוד היתעייפתי….
כשחזרתי הבייתה,הלכתי לישון
בשמונה בערב קמתי הלכתי להיתקלח,היתקשרתי לרייצ'ל,שאלתי אותה עם היא רוצה לבוא לישון אצלי,בכל זאת אנחנו חייבות קצת זמן איכות ביחד לא?
פניתי לטלפון אך אמא קראה לי למטה….
ירדתי והיא שאלה איך עבר עלי היום… אמרתי לה שאינלי כוח עכשיו ושאני עולה למעלה
היא פלטה אנחה…
טילפנתי לרייצ'ל והיא…..
פרק 4:
והיא ענתה לי :)
שאלתי אותה "הייייי מזמן לא דיברנו ולא ניפגשנו….בא לך היום לבוא לישון אצלי?"
"אוויייש סליחה אני עם סטפני"
ברקע נישמעו ציחקוקים…
"את לא לבד… מי עוד איתך?!"
"את יודעת כל החבר'ה"היא ענתה וצחקה
"אה……" רתחתי מכעס
"טוב תקשיבי אין לנו זמן ביייייייי"
היא ניתקה.
נישארתי המומה:
איבדתי חברה,חברה הכי טובה
המעמד החברתי שלי נפל!
הם יוצאים… בילעדי?!
הרי אני אמורה להיות במרכז העיניינים!
ורייצ'ל?
היא לא חשבה לצלצל אלי?
כמו שאני עושה?
המחשבבות שהיתרוצצו בראשי היו בלתי ניתנות לעצירה…
רגע….!
ג'ון איתם?
במהירות הבזק שלפתי את הנייד וצילצלתי לג'ון..
הצמדתי את הטלפון לאוזן "ביפ….ביפ…….הלו?
ג'ון ענה כשהוא נשמע לחוץ
"ג'ון?"שאלתי
"מה דעתך שאני אחזור אליך מאוחר יותר? אני די עסוק אני מבטיח שאני אסביר…."
"כן בטח… ביי" אמרתי כשדמעות חונקות את גרוני
וניתקתי את השיחה…
נישכבתי על המיטה והתחלתי ליבכות…
פרק 5:
בכיתי בכיתי בכיתי ובכיתי
הכל מחורבן! אני לא סובלת את עצמי אני לא סובלת את החיים !
החלטתי שאולי כדאי שאלך לישון…
בבוקר קמתי,ההרגשה שלי לא השתפרה,הכרית הייתה רטובה מרוב דמעות הלכתי לעבר הטלפון וראיתי ששלחו לי הודעה…
זה מג'ון,הוא כתב:"מיצטער,לא הייתי בבית,הלכתי עם אבא שלי למשחק פוטבול את יודעת שהוא לא נמצא הרבה בבית…"
אבא של ג'ון,רב חובל,ולכן הבנתי שהפרעתי וגם לא כעסתי… כלומר על מה יש לי לכעוס?
אני אוהבת את ג'ון… למרות שדי התרחקנו בזמן האחרון.
רציתי להיות איתו כל הזמן!
לא רציתי לאבד אותו,ממש לא
הסכמתי שאבא ייקח אותי לבית הספר,נכנבנו למכונית… הוא ניסה לדבר איתי ולהסביר לי למה והוא לא מסכים שאני אסע לבד עם ג'ון לחו"ל,לא ממש הקשבתי,כי לא היה לי אכפת.
בבית הספר,ראיתי את ג'ון מחכה לי בשער.
מיד לאחר שאבא הוריד אותי מהמכונית
רצתי אליו בכל הכוח וחיבקתי אותו,כל השיעורים עיצבנו אותי ורק חשבתי על הבלט על ג'ון ועל הפופולאריות שלי ואיך אפשר לחבר אותם ביחד?
הברזתי…
והלכתי לסטודיו לריקוד
גברת ג'ונס הייתה שם,לא לבד,היא הייתה שם עם איש מבוגר,מלא, עם חיוך נעים
גברת ג'ונס היסתכלה עלי ואמרה:פיטר,תראה,זאת הרקדנית הכי מיצטיינת שלי !
האיש ששמו פיטר בחן אותי מהראש עד כפות הרגליים ולבסוף אמר:הייתי שמח לראות כמה תרגילים של הגברת המיצטיינת
בשמחה! אמרתי ובלי לחשוב הלכתי במהירות לחדר ההלבשה כדי להיתארגן
כשחזרתי,מיד התחלתי לרקוד בשיא הרגש לא חשבתי,נתתי למוזיקה להוביל אותי ו…בוםםם!!!!!!!!!!!!
המשך יבואאאא!