היומן של אדיסון צ'רלס|פרק 5

לפני שיכולתי להרהר מה היה כל כך מוזר בסרטון הזה, שמעתי קול מבחוץ. הסתכלתי דרך החלון וראיתי ילד עם עיניים חומות ושיער חום בהיר, שוכב על המדרכה מכוסה כולו בדם. ירדתי מהר למטה בלי לענות לאמא על השאלה המקוטעת שלה: "לאן את הולכ..?!". יצאתי החוצה לרחוב השקט בשעת לילה.התקרבתי לילד ואמרתי לו: "אתה בסדר? שמעתי משהו וראיתי אותך ו…" הוא ענה: "כן, תודה" עזרתי לו לקום. הובלתי אותו לביתי. כשנכנסתי אבא ואמא נראו ההמומים: "מה קרה?!" אמא שאלה. "ראיתי אותו מהחלון, אז הלכתי לעזור לו". הילד נראה כבן גילי. אחרי שאמא שלי טיפלה בו ואחרי שהבנו ע"פ הסבריו שקוראים לו ניק ושהוא נפגע בתאונת אופנוע כשנסע עם חברו. הוא נפל, נפגע וניסה לצלוע לביתו ובדרך קרס (פה תודה לסהר שאמר לי לכתוב את זה- הערת המחברת). אמא הסיעה את הילד הבייתה. עייפה מהיום הארוך הזה הלכתי לישון…
קמתי בבוקר ליום מעונן (כמו תמיד). ניסיתי לשכוח ממה שקרה עם יהלי. אבל לא הצלחתי ממש כי בדרך פגשתי אותו: "היי, מה קורה?" הוא אמר ונשמע עליז במיוחד, שוב פעם הרגשתי את העקיצה הזאת בליבי. "אדיסון תקשיבי, אני מצטער שהלכנו בלי לומר לך אבל…" הוא עצר, נראה שהוא לא מוצא את המילה המתאימה במקום המשפט 'שכחתי ממך ועזבתי בלי לומר בכלל ונתתי לך לחזור הבייתה לבד בגשם'. קצת מרוגזת אמרתי לו שזה בסדר ואז הסתכלתי שוב בעיניו הירוקות היה נראה שלמרות כל מה שקרה ליהלי, שהוא חזר עזב אותי, שהוא חזר לאמה. למרות כל זה עדיין אני חייבת לסלוח לו, תהיתי אם זה בגלל עיניו הירוקות אבל הגעתי למסקנה שלא כי אני אוהבת עיניים חומות, אבל אז הסתכלתי שוב בעיניו והרגשתי שוב איך שהלב שלי פורח. "זה בסדר…" אמרתי. יהלי נראה פחות עצוב ואת שאר הדרך עברנו בדיבורים על דברים שהשכיחו אותי מהדבר הזה… מאמה.
ראינו אותה יחד עם רון בכניסה לבית ספר: "היי יהלי" אמה אמרה והלכה אליו. אני צעדתי בכבדות לעבר השער, רון הסתכל עלי במין מבט כזה חשדני, פחדתי שהוא גילה שאני מאוהבת ביהלי בגלל מצב רוחי הרדוד עקב הצגת הרגשות של אמה כלפי יהלי בפומבי (סליחה על הגזמתי). הלכנו לעבר בניין בית הספר ואת מי פגשתי שם? את ניק. הילד שנפגע אתמול…
אז הוא נראה עכשיו הרבה יותר טוב מאתמול, פצעיו חוטאו ונוקו, עיניו החומות נצצו בקרן השמש הקטנה שעברה מבעד לעננים האפורים. ניק נראה מבולבל מאוד, כאילו לא ידע לאן ללכת. ניגשתי אליו: "היי" אמרתי, כמו לחבר טוב. "את זאת, מי שעזרה לי אתמול" הוא אמר כשראה אותי ואז נזכר בנימוסים שלו: "אהה… היי! סליחה…" "זה בסדר" אמרתי והמשכתי "אז אתה חדש פה?". "כן, עברנו לפני כמה ימים לפה ועכשיו הגיע הזמן לבית ספר…" הוא אמר בקול מעוצבן. "איזו כיתה אתה?" שאלתי. "כיתה 4\10" הוא ענה. "אין מצב" אמרתי לו "גם אני". הלכנו ביחד לכיתה שבדיוק נשמע צילצול.