מלחמת האלים – פרק 9: החיזיון
פרק 9: החיזיון
משהו מוזר השתנה בחלוקה של הביתנים. הביתן של דיוניסוס עבר אל הצד של אתנה, בתגובה הפייסטוס עבר אל הצד של פוסידון. מעניין מה האלים כבר עשו כדי לעצבן אחד את השני. ועל מה המלחמה הזאת בכלל? למה לא מספרים לי כלום?
מוזר לחשוב שהפייסטוס בצד שלנו. הוא די מאוהב באתנה ואם היא לא הייתה בתולה די בטוח שהם היו זוג. כמה שזה מוזר- בני אתנה נולדים מהמחשבות של אמא שלהם. אם בא לי להסביר לכם מה זה אומר? לא, בכלל לא.
כל מה שאני כן זוכרת זה שהיה סיפור כלשהוא שלא ממש נעים לשמוע ליו שבגללו אתנה שונאת במובן מסוים את הפייסטוס. וגם הרה שנאה את הפייסטוס (עוד סיפור מיתולוגי, תעשו תחקיר) ולכן נראה לי שהוא הבין שהוא בצד הלא נכון של המלחמה הזאת.
מעניין אם לאבא שלי היה קשר לזה. ומה שיותר מעניין זאת השאלה האם אבא שלי יודע על קיום המפגש שהתרחש לפני דקות מעטות. הרי זה היה בכל זאת ליד הים.
"לא" אמר פרסי והקפיץ אותי "הוא לא יודע. ומה זה בכלל המפגש הזה?"
הסתובבתי אליו בחדות מדהימה ולרגע הרגשתי את הדם זורם מהר בצוואר שלי והלחץ גבר. מכירים את ההרגשה הזאת?.
"לא משהו שיעניין אותך" אמרתי בקול קר ורוח ים נשבה פתאום, היא הייתה קרה.
"אמה, את לא רוצה לריב איתי" הוא אמר באיום והביט בעיניי. "מה לעזאזל עשית?"
"אני?" שאלתי ופרצתי בצחוק. רק כשראיתי את מבטו הקשה כל כך השתתקתי.
"כן את." הוא ענה "אמה, אם אני אגלה שאת עושה משהו שאבא שלנו אמר שאסור…"
"מה תעשה?" אמרתי בכעס, שנאתי אנשים שמרגישים חזקים יותר רק בגלל שהם בוגרים יותר. פרסי התחיל לענות על ההגדרה הזאת יותר ויותר, "תגיד לאבא?" יכולתי להרגיש את לחץ דמי עולה, "לא אכפת לי מה שיש לך או לו לומר כרגע".
לרגע הוא הביט בי המום. הוא לא היה רגיל כנראה שככה מדברים על אבא שלנו, 'על אבא שלנו' אמרתי לעצמי 'אבא שלנו! תכניסי לך את זה לראש. הוא אבא שלך בדיוק כמו שהוא אבא של פרסי'. לא הייתי מוכנה להאמין בזה.
"חצויה…" ערפל כחול התערפל במהירות מסחררת, שמעתי את הקול ההוא שוב, הקשה, השליו אך המסוכן. מי זה יכול להיות?
"זה לא הגיוני" אמר לי כירון. אני נאחזת בתקווה שהוא יודע מה הוא אומר.
"את באמת מאמינה לקנטאור הזקן?" שאל הקול וצמרר אותי. האם הוא שומע את מחשבותיי?. "אני יכול לשמוע הכל, את מחשבותייך, את רגשותייך, הכל. כאילו היית ספר פתוח. אני מכיר אותך טוב מאד אמה פרייס, אני יודע על הפחדים שלך, על הדאגות…" הוא התענג כנראה על העובדה שזיעה קרה ירדה בגבי. איש מעולם לא קרא לי בשם משפחתי, אפילו לא המורים, החברים הכי קרובים… אפילו לא… ידי נשלחה אל המחרוזת שענדתי ותפסתי בחוזקה את הצדף."אני יודע אפילו על האהבה האסורה שלך" הוא סינן בקול שקט וארסי. הרגשתי כאילו זרקו אותי ממטוס בלי מצנח. נפילה קשה וכואבת.
"אתה לא!" קראתי בזעם, לא בטוחה אפילו אם הוא שומע אותי. "מה אתה כבר יודע?"
"אוהו…" יכולתי לראות חיוך על פניו "אני יודע". פתאום בהבזק של הרגע, ראיתי את פניו: שיערו לבן אך בו בזמן זוהר במין ניצוצות זהובים. פניו הראו קשיחות ושנאה עזה אך מוזרה במידה משונה, כאילו זעמו לא היה מכוון אלי. זה היה מראה מוזר כל כך. עיניו היו כחולות עמוק שלא חשבתי שהיה צבע שכזה. לרגע עמדתי המומה. ואז החיזיון נמחק.
מצמצתי בעיניי והערפל התחיל להתפוגג.
"אמה!" קרא פרסי, כנראה שזאת לא הייתה הפעם הראשונה או השנייה. הוא נראה חסר סבלנות והביט לכיוון הים כל הזמן. "את לא יכולה לדבר ככה על אבא שלנו"
"לא הרגשת את זה?" שאלתי והרמתי את מבטי אליו. הוא הביט בי בבלבול. "לא ראית את זה? לא הרגשת את הכוח החזק שהתגבש פה לרגע?" שאלתי המומה. האם פרסי לא הרגיש כלום ולא ידע דבר ממה שהתרחש עתה?
"אני חושבת שכדאי שתשתי הרבה" הוא אמר "השמש בטח מיישבת אותך. חוץ מזה, זה לא הזמן להיות חולים. כרגע בני אפולו לא בצד שלנו".
נהדר. אפולו הוא הרבה מאד דברים, ביניהם הוא גם אל הרפואה.
"אני לא מאמינה שאתה עדיין חושב על המלחמה המטופשת הזאת"
"אני חושב על מה שמסכן אותי…" הוא ענה "ואותך"
"אותי?" שאלתי בכעס "אני לא ילדה קטנה אתה יודע. אני כבר בת 14 ו…"
פתאום עלתה בי המחשבה הנוראה שלא חגגתי את יום ההולדת שלי, לא חגגתי את היותי בת 14. זאת הייתה אמורה להיות מסיבה גדולה, אני ולוקאס תכננו אותה במשך שבועות וחודשים. האם לוקאס ידע שאני לא אזכה לחגוג את התאריך הזה ובגלל זה טרח לעבוד קשה כל כך? האם ידע שעד הגיל הזה אני כבר לא אהיה הנערה הרגילה שהייתי?
"אף פעם לא היית רגילה" פרסי אמר וחייך. האם הוא…? הוא יכול לקרוא את המחשבות שלי?. "אני יכול, אני משתדל שלא". ענה פרסי בחיוך ואני התאפקתי שלא לקפוץ עליו ולהחטיף לו מכות.
"את מוכן להפסיק?" שאלתי בכעס מוזר "אני לא רוצה שתדע על מה אני חושבת בכל רגע"
פתאום חשבתי על זה שאנבת' תוכל להסביר לי כמה דברים. אם רק אוכל לתפוס אותה לשיחה אחת על אחת אני…
"את יודעת שאני לא ארשה לך" אמר פרסי בשקט והביט אל עבר הביתנים
"אתה יודע שאמרת שלא תקרא את המחשבות שלי כרגע?" עניתי והוא הנהן. "ואתה יודע שזה לא ממש מעניין אותי שלא תרשה לי, נכון?"
הוא הנהן שוב ואז פינה לי את הדרך אל הביתנים. "רק… תיזהרי"
הבטתי בו בחיוך. "מה כבר יכול לקרות?" אמרתי
"בני אתנה ידועים באסטרטגיות שלהם" ענה קול אחר, תקיף יותר. "ואם את לא מקשיבה לאחיך אני מצפה שתקשיבי לי. קחי מרחק מלוקאס אמה. אני רציני!".
הרמתי את מבטי אל פרסי, הוא נראה מזועזע. "ת… תגידי לי שזה לא מי שאני חושב שזה". הוא אמר בקול שקט כל כך, חלק כל כך. הביטחון שלו כאילו התנדף ונעלם.
"אני חושבת שזה הוא" עניתי בשקט. "הייתי אמורה לצפות לזה"
"היית אמורה" אישר פרסי והצבע התחיל לחזור אליו.
"יש סיבה שאתה כל כך מפחד מאבא?" שאלתי בלי לדעת מה אני אומרת "אחרי הכל הוא אבא שלנו. הוא לא יפגע בנו"
פרסי בחן אותי והיה נראה כאילו הוא מתלבט האם לפרוץ בצחוק או בבכי. זה היה מפתיע בצורה כל כך משונה. החלטתי שאני לא רוצה לדבר על זה.
"אני צריכה לספר לך משהו" אמרתי "אבל אסור לך לומר מילה לאף אחד, מובן?" הוספתי ברצינות. פרסי הנהן והתקדמנו לעבר הביתן שלנו. ריח הים היה חריף במיוחד.
תגובות (4)
תמשיכי!!!!!!!
זה ממש יפה!!
חהחה קשישה שאוהבת פינגווינים(אני לא אפסיק לחפור לך על זה!!) את משיכי את צדדים!!!! וכל מי שבצד שלי (חהחה משחק מילים:) שיגיב תגובות זעומות!!!!
לאא זועמות, לא זעומות
היי ירדן אני מבקשת שתמשיכי ולצערי "קטונתי מלהבין מה תגובתה של shirsadon
זו כנראה שפת סתרים בין שתיכן יופי . בקי