יקום- חלק 2 פרק 2

כשקמתי הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאני נמצאת בבית שעשו רובו מעץ, הדלת של החדר שבו שכבתי הייתה פתוחה ולפי השקט הבנתי שכנראה אין אף אחד בבית. אז החלטתי לקום למטבח להכין משהו לאכול גוועתי ברעב. לפתע הקפיצו אותי קולות צעקות מבחוץ הבנתי שביירו כנראה מתווכח עם מישהו ואז הכל השתתק. נכנסתי למטבח אבל לא היה שם שום דבר לאכול, לא היה שם אפילו מקרר!. הזדעזעתי. לבסוף מצאתי קערה מעץ, או לפחות זה מה שחשבתי שזה. לא היה מה לאכול והייתי מורעבת, חשבתי על עוגיות הדבש שאבא שלי תמיד היה מכין: חמות, פריכות ומתפוצצות בפה ולפתע הם הופיעו על השולחן, אז העזתי לקחת ביס ונדהמתי עד שפי נפער מרוב תדהמה ונפלו לי כמה פירורים מהפה מיד סגרתי אותו. זה היה בדיוק כמו שאבא שלי היה מכין לארוחות שישי, הטעם, המרקם, הכל זה היה מדהים!. אחרי שאכלתי השארתי כמה עוגיות גם לביירו וחזרתי לישון כי הרגשתי עדיין תשושה. כשנכנסתי לחדר שמתי לב למשהו שלא ראיתי קודם, זאת הייתה שידה שעליה מים קרים לשים על המצח עם עדיין יהיה לי חום הרמתי את ידי והרגשתי את מצחי הום היה ממש חם לפתע נעשיתי מטושטשת, חזרתי מהר למיטה ושמתי את הרטייה על מצחי הדאגה של ביירו אליי למרות שלא הכרתי אותו כל כך טוב נגעה לליבי. ואז נרדמתי. כשנרדמתי חלמתי חלומות מטרידים ביותר, כשהתעוררתי שוב הייתי בביתי רק עם שינוי אחד: ביירו היה בחדר על כיסה לצד המיטה שלי ללא שום זכר מהחלומות המטרידים. "מה אתה עושה פה?" שאלתי בפאניקה ידעתי איך אבא שלי מגיב לבנים מילה אחת: מתחרפן. "לאן לקחת אותי מקודם?" שאלתי בעניין הוא נראה מבולבל "חשבתי שתכעסי עליי" הודה מבויש "איך אני יכולה לכעוס עלייך?" שאלתי אותו בהבעה רכה "הצלת את חיי אני לא מסוגלת לכעוס עלייך" אמרתי והתכוונתי לכל מילה,לאחר שתיקה ממושכת ענה "לקחתי אותך לביתי שם טיפלתי בך כמובן שידעתי שבשלב מסוים תתעוררי אז השארתי לך רטייה ומים וידעתי שתוכלי לטפל בעצמך אז יצאתי לקניות וכשחזרתי החזרתי אותך לביתך וסיפרתי לאביך כל מה שקרה כמובן שהוא היה אסיר תודה לי" גיחך והבעת פניו רגועה לגמרי "דרך אגב" הוסיף "העוגיות היו מצוינות גיחך שוב וחייכתי אליו אבל כל שריריי היו עדיין מתוחים, הוא היה מסתורי מאוד ולא הייתי בטוחה אם אני רוצה לדעת את הסוד שהוא מסתיר ממני. אבל אז ברייסיס נכנסה לחדר, באותה שנייה הרגשתי שכל שריריי נרפים ושקעתי בחזרה לכרית בנוחיות וחייכתי אליה. היא הציצה בחרדה בחדר ואז כשראתה שאני ערה חייכה אליי בחזרה, "אוהה!" נאנחה בהקלה "אני שמחה שכבר אפשר לראות את העיניים שלך פקוחות" אמרה לי בחיוך רחב שעדייו לא נמחק מפניה "היית ככה כבר כמה ימים, כבר התחלתי לחשוב שסיממו אותך" צחקקה "אני הולכת לקרוא לאבא הוא ישמח לראות שהתעוררת" אמרה לי ודילגה מהחזר בעודה מפזמת בשמחה הבטתי על ביירו בבלבול מקווה להסבר, "הבאתי אותך לכאן כי לאחר שטיפלתי בך כי עדיין היית חולה מאוד ולתרופה שנתתי לך לקח זמן להשפיע, אז ביקשתי מהורייך להישאר ולטפל בך ואני בא לכאן כל יום יש לי תרופה מיוחדת שאני נותן לך אני מומחה לרפואה, טוב סוג של למדתי את התרופה הזאת מאבא שלי טוב לא חשוב, הנקודה היא שאני מטפל בך כל יום" אמר בחיוך מריר. אמנם כעסתי עליו אך גם הייתי אסירת תודה על כך שהוא עוזר לי להחלים. "אפשר לחזור אלייך הביתה?" שאלתי לפני שהצלחתי לעצור את עצמי והשאלה חמקה ממני. הייתי מוקסמת מהדברים שראיתי ונזכרתי בשער ובבית היפה והמדהים, הוא אחז בידי הסמיק וצחקק. אבל לפתע הוא נעשה עצבני שריריו התקשחו ועיניו נדדו ביני לבין הדלת בדאגה. "אבא שלך בא לראות אותך, אולי אחר כך" אמר בעצבנות. "אבל בכל זאת" המשיך ומבטו נהיה מודאג יותר ויותר עם כל מילה, "אני גם ככה צריך לדבר איתך אחר כך" הבטתי בו בבלבול, לא הבנתי את המסר הסודי שהוא ניסה למסור לי, הייתי בטוחה שזה לא עומד להיות טוב, התכוונתי לשאול אותו אבל בדיוק אז אבא הופיע, הוא שף ולכן הוא תמיד מכין לי את הדברים הכי טעימים שיש. משום מה תמיד סירבתי לגעת בבשר, הייתי צמחונית כבדה ביותר וגם אחותי הייתה כזו, אבל זה מעולם לא הקשה על אבא. מעולם לא. "רזווין!" שמעתי את ג'ולי צועקת מלמטה לאבי, "מה בדיוק קורה שם?, מה פשר כל הבלגן?" שאלה בצעקה, שמעתי אותה עולה במדרגות ואז היא הגיע לכאן והסתכלה עליי בגועל "הייתי צריכה לדעת" אמרה בבוז היא, לחשה משהו לאבי, נתנה בי עוד מבט של גועל והסתלקה משם בכעס. "תתעלמי ממנה", אמר אבא בחיוך "היא פשוט קצת לחוצה היום" "כן" השבתי לו "קצת יותר מידי. הוא יצא מהחדר ולאחר כמה דקות חזר עם מגש שעליו היה מרק חם עם ירקות, בדיוק כמו שאני אוהבת. בצד המגש היה מונח תפוח: הפרי האהוב עליי ובתור קינוח את עוגיות הדבש שלו. משום מה ג'ולי תמיד מתרגזת כשהוא מכין אותם, היא חושבת שהוא מפנק אותנו יותר מידי. גם כן אמא חורגת. אבא אמרתי בקושי וקיוויתי תקוות שווה שהוא לא שמע אותי "כן?" שאל בחביבות התפללתי לכל מי שאפשר, שהוא יסכים למה שאני עומדת להציע, "אפשר לבוא לביירו?" שאלתי והתכווצתי כשחיכיתי ללא המוחץ. "טוב" ענה לי חושב, "אני רואה שאת כבר מרגישה טוב יותר, אז בסדר" עיניי התרחבו בהפתעה. "באמת?" שאלתי אותו "כן" ענה לי צוחק, "תיהנו ילדים" ענה לי בשובבות ופרא את שיערי.
כרבע שעה לאחר מכן הוא כבר זימן את השער, הוא אחז בידי ונכנסנו. צבעים, מיליון צבעים ואז נחתנו. הרגשתי שהראש שלי מסתובב. הוא הרגיש שאני מתנדנדת ומשך אותי אליו בחיבוק. זה היה נחמד מצד אחד מפני שעורו היה חמים ונעים על פני הרוח הקרירה שנשבה עלינו, אבל ברגשתי מבועתת מצד שני. 'מה אני עושה?' חשבתי לעצמי 'מסתובבת ככה עם בחור מסתורי?, מה חשבתי לעצמי?, אחזור הביתה מיד!' אבל הייתי מוקסמת מידי ולא יכולתי לעזוב, לא עכשיו בכל אופן, בדיוק שנראה שהוא עומד לפלוט משהו שיעזור לי, אז התאפקתי מלברוח חזרה הביתה בצרחות. ואז התחלנו ללכת. הלכנו והלכנו לא שמתי לב כמה זמן עבר מאז, אבל הייתי בטוחה שבכל רגע אני אמורה לקבל תשובות, אז התאפקתי. כשיצאנו מהיער חלפנו על פני השוק של הכפר, שכמובן היה מלא באנשים שעשו קניות. חלקם אמרו לביירו בוקר טוב, אם כי הייתי בטוחה ששעת בין הערביים כרגע, אבל כשהעפתי מבט לשמיים ראיתי שהם עדיין בהירים כמו בבוקר. ואז לאחר שהלכנו עוד קצת ופנינו בכמה סמטאות הגענו לביתו. "ברוכה הבאה" אמר בחיוך מחמם ושובה לב, מיד הסמקתי. "תודה" השבתי חצי מגמגמת "אז" אמרתי בהבעה נחושה והוא לא נראה מופתע, "מה אתה בדיוק?" שאלתי בתוקף "מה אני בדיוק?" המשכתי בעקשנות. הוא העמיד פני חושב "טוב" אמר לי וחייך שוב "את באמת רוצה לדעת?" שאל מודאג לפתע "ברור" עניתי ברוגז, "הרי בשביל זה אנחנו כאן לא?" שאלתי בהרמת גבה "בטח" ענה לי מופתע "טוב" אמר והבעתו נהפכה מרירה "אנחנו, את, אני אנוכי וכל מי שנמצא בעולם הזה אנחנו גרג'ים, סוג של גזע נחות בגלקסיה, אנחנו כל כך נחותים, עד שנאלצו להעביר אותנו למימד זמן אחר" הוא פלט נחרת צחוק ללא שום הומור, "אנחנו די דומים לבני אדם וזה מאפשר לנו לחיות בניהם בשלום. חיכיתי רותחת ומצפה לתשובה האחרת שריציתי עליה תשובה ותודה לאל שהוא מבין רמזים. "ואת" אמר שוב בחיוך מריר עוד יותר וקולו היה כעט רך להחריד, את גרג'ית.