יקום- חלק 1 פרק 2

קולות.
קולות מעומעמים, כאילו הם מתוך רדיו לא מכוון.
ומישהו.
מישהו קורא בשמי, צורח את שמי יותר נכון. ואז עלו פני מעל הבאר החשוכה והעמוקה.
אבל לא רציתי לפקוח את העיניים, פחדתי. שמעתי את הקולות בבהירות עכשיו, אלה היו קולות צחוק של כל תלמידי בית הספר. וקולם של ואריס וביירו הגיעו אלי "ארטמיס!" צרח מישהו ורכן מעליי, לפי הקול הבחנתי שזהו ביירו, ומזל שכך כי אם ואריס היה רוכן מעליי הייתי מחטיפה לו בשיניים שוב, אבל עכשיו לא היה לי אכפת. ואז פקחתי את העיניים וראיתי אותו רוכן מעליי בפנים מודאגים. "ארטמיס?" שאל בדאגה "כן" עניתי בקושי, הוא נאנח בהקלה והצמיד אותי קרוב אליו "בואי" אמר "נלך לאחות" "לא" עניתי בקול חלוש "אני לא מרגישה טוב" "אני יודע" אמר בקולו הרך והצמיד את לחיו ללחיי לפתע הרגשתי שוב בבחילה הקרבה והרחקתי את פניו מפני. הוא הבין. הוא וואריס רכנו מעליי והרימו אותי בעודם תומכים בי ומשעינים אותי עליהם שמתי לב לבלגן, ראיתי את כל ילדי בית הספר עומדים מחוץ לשירותים ומצלמים אותי מהטלפונים שלהם, העפתי מבט אחד על פניי המראה שהראה לי ששערי במצב נורא: מקורזל עם חתיכות נייר שהסתבכו בו. אבל אז מילא אותי זעם נורא למראה הילדים שנהנים לצחוק עליי. אבל עצרתי בעצמי חשבתי שעוד מהומה לא תואיל לדבר ואני רק אחטוף ריתוק לחודש ואז בעודם תומכים בי הלכנו לאחות. בעודי מתאמצת לא להקיא הלכנו לאחות בשתיקה, הם הפנו אליי מבטים מודאגים מדי פעם ואז נכנסנו. לא היה לי כוח להשאיר עיני פתוחות עוד, אז סגרתי אותם ונאנחתי בזמן שאחות השכיבה אותי על המיטה ובדקה בדיקות מקיפות עם נפצעתי. לאחר שלא מצאה שום פגיעה גופנית היא ממדה לי חום וקבעה שיש לי שפעת. נשארתי שם לנוח קצת ואז בתום הלימודים ביירו בא ואסף אותי. "תחזיקי חזק" אמר לי כשנכנסנו לרכב שלו, חגרתי ונסענו. הוא נהג יחסית בסדר, "אוף" מלמל לפתע באמצע הדרך "הגאים ומהלכים מעצבנים, איך למען השם אני אמור לנהוג בדבר הזה?" שאל בעצבים. הסתכלתי עליו בבלבול, לא הבנתי מה פשר הדברים שאמר אבל החלטתי שמוטב לשתוק ולא לומר דבר. לאחר עוד קילומטרים שנסענו הוא פנה בשביל צידי מהכביש הראשי ועצר. מולנו היה בית נטוש ומאחוריו יער יפה. יצאתי מהמכונית ושוב הוא הביט בי ושוב לא אמרתי דבר. "בואי" אמר לי והחווה בידו לכיוון היער משכתי בכתפיי והתחלתי ללכת לא ידעתי מה קורה,אבל הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות אז הלכתי. לאחר שהלכנו כמה קילומטרים הוא נעצב ליד עץ אלון עתיק בעל גזע ושורשים עבים. הוא התיישב בתנוחת לוטוס והתחיל למלמל דברים שלא כל כך הבנתי. לפתע קם ואמר לי "זוזי" עשיתי כדבריו הוא נקש באצבעותיו ולפתע ראיתי משהו זורח מתחיל לנבוט מהאדמה ולגדול. זה נראה לי כמו פרח. לא, לא פרח. שער. "בואי" אמר והושיט לי את ידו לפני שמחשבותיי השיגו אותי לקחתי את ידו. השער הקסים אותי הוא היה כמו מיליון צבעים מעורבבים שבאים ממקור אחד ויוצרים צבע אחד אחיד. יכולתי לחוש באנרגיה והעוצמה של השער. "אל תפחדי" מלמל "לא יקרה לך כלום, אם אני יכול אז גם את יכולה". לא עשינו צעד אחד ושוב חשתי את הסחרחורת חוזרת ומאיימת להפיל אותי לבאר. ואז נכנסנו, הכל צורות וצבעים מדהימים שאפילו לא חלמתי עליהם, ואז קרסתי.