מלחמת האלים – פרק 6: אויב לא מוכר

פרק 6: אויב לא מוכר
כירון הביט בי ולא נראה מרוצה, גם הוא מלמל משהו על "בן או בת ימות לגדול" והביט בי שוב בחוסר מנוחה.
"מישהו מוכן להסביר לי מה קורה?" שאלתי בכעס. אנבת' ישבה לידי ושתתה משהו, פרסי עמד מאחוריי, כירון הביט בי ואז חייך.
"בת פוסידון בהחלט" אמר ואז חייך אל פרסי "היא נשמעת בדיוק כמוך"
"אפשר להתרכז?" אמר פרסי, קולו נשמע מתוח ועצבני
"פרסי…" הרמתי את ראשי אליו, כשהוא הביט בי פניו התרככו והוא הניח יד על כתפי.
"אני לא מוכן שהיא תהיה שם" אמר לכירון
"אני לא בטוח שאתה יכול…"
"אני בטוח!" קרא פרסי "אני לא אתן לה להסתכן, אתה יודע מה הנבואה אומרת"
"שמעתי אותה" אמר כירון בעצבנות "אבל אתה יודע שאי אפשר לעצור נבואות"
"אני יכול לעכב אותה" אמר פרסי ואז הביט באנבת' "מה את חושבת?"
"אתה צריך לתת לה להחליט" אמרה אנבת' בשקט
"אולי תסבירו לי בשם האלים מה כבר קורה?!" אמרתי בכעס, קמתי ממקומי והבטתי בפרסי. "אם אתה אחי אתה תסביר לי, ואני אחליט מה שאני ארצה"
"אני לא מספר לה כלום" אמר פרסי, מתעלם ממני ופנה אל כירון
"אתה יודע שאני עומדת ממש פה?" קראתי בזעם
"אני יודע" הוא אמר בשקט אבל לא הביט בי. לא היה לו האומץ
"פרסי" אמרה אנבת' וקמה ממקומה "בוא נצא החוצה. ניתן לכירון ואמה לדבר"
"תגיד לה רק מה שהיא צריכה לדעת" אמר פרסי לכירון "לא יותר מזה" הוא איים.
"תפסיק לדאוג" אמרה אנבת' וגררה את פרסי החוצה. התיישבתי על הכיסא.
"מה את רוצה לדעת?" שאל כירון. בכיסא הגלגלים שלו הוא היה נראה כמעט נורמאלי. אני אפילו לא אצליח להבין איך רגליי הסוס שלו נכנסו לתוך הכיסא הקטן.
"הכל" אמרתי "על המלחמה, הנבואה, עליי" כשאמרתי את זה שיחקתי שוב במחרוזת שנתנה לי אמא, בצבע הים. היא חשבה שאני אוהב את פוסידון. אבל מאיפה לי? לא פגשתי אותו.
"מה זה הדבר שאת משחק בו?" שאל כירון והביט במחרוזת בריכוז
"מחרוזת" עניתי "אמא שללי נתנה לי אותה"
"היא מאד מיוחדת" אמר כירון והתקרב אליי, בוחן את המחרוזת ואת הצדף.
משכתי בכתפיי. "אני לא מבינה מה מיוחד בה. חוץ מהצבע" הוספתי
"כי את לא יודעת איך להסתכל עליה" אמר כירון בחיוך, הוא לא הוסיף כלום.
ישבנו לרגע בשתיקה, בוהים זה בזה. פתאום, החדר הפך שחור. כירון הוקפא, כאילו הזמן עצר מלכת, ערפל כחול בוהק כיסה את כל החדר. הרמתי את מבטי, מחפשת אחר דבר מה. "בת פוסידון" אמר קול רועם, אבל שקט. זה היה ניגוד אבל זה השתלב. פחד התמלא בליבי. פתחתי את פי לדבר אבל הקול רק אמר "אני מתחזק, בקרוב איש לא יוכל להימלט מפני, אני אנקום את נקמתי"
"מי זה?" שאלתי בשקט "קרונוס?". שמעתי עליו מפרסי. קרונוס היה טיטאן -כמו ההורה של האלים, הטיטאנים שלטו לפני האלים, זאת הייתה תקופה שחורה ולא טובה. טיטאן זה הבן של אל השמיים ואלת האדמה, אוראנוס וגאיה- הבטתי סביבי.
הקול פרץ בצחוק מהדהד. "אני חזק יותר מקרונוס, האמיני לי" הוא כאילו בחן אותי, הרגשתי כוח עצום בודק אותי ואת כל נשמתי. זה היה דבר מפחיד.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בפחד
"רק להזהיר אותך" הוא ענה "אני יודע מה יקרה, אני יכול לדעת הכל. האם תוכלי לדעת מי אני חצויה?"
"אתה טיטאן אחר?" שאלתי, מבולבלת. משהו אמר לי שזה לא נכון. הוא לא טיטאן, הכוח שלו היה אפילו גדול יותר.
הוא פרץ בצחוק שוב. "את עוד תתפללי כאשר תפגשי בזעמי שאהיה אחד מהטיטאנים, אני אהיה האויב הכי גדול שלך"
"אז…" אמרתי בשקט "מי אתה?"
"מישהו מסוכן" הוא אמר בצחוק "ואני אומר לך עכשיו: את היא הבת של הגדול"
הערפל התפוגג, הכל חזר לקדמותו. כירון הביט בי וחייך כאילו לא הרגיש שהזמן נעצר.
רק אז הוא הבחין שאני חיוורת. "אמה?" הוא הביט בי בדאגה "מה קרה?"
"אני הבת של הגדול" מלמלתי בשקט, כמעט לעצמי.
"אני חושב שכדאי שתיקחי פסק זמן" הוא אמר "פרסי! קרא מהר לאחד מבני אפולו"
רק אז החדר החשיך שוב. הפעם בגלל שהתעלפתי.

"אמה" קרא קול שזעזע אותי, לרגע פחדתי שזה שוב הקול המקפיא, אבל זה היה משהו אחר, הקול היה רך יותר, נעים יותר.
הבטתי סביבי, זה לא היה הביתן שלי או חדר בבניין המרכזי. זה היה נראה כאילו אני שטה בים אבל היינו בתוך אולם כלשהו. גבר עם שעיר שחור קצר וחולצת הוואי הביט בי בחיוך.
"שלום אמה" הוא אמר, הרגשתי דחף פתאומי לתפוס את המחרוזת שקיבלתי מאמא. הרמתי אותה והחזקתי אותה בידי. "מהו הדבר שאת מחזיקה?" הוא שאל בסקרנות מצחיקה
"זה…" הבטתי בפניו, היה נראה כאילו הוא כבר יודע את התשובה "זאת מחרוזת" אמרתי
"האם אוכל להתבונן בה?" הוא שאל וקרץ לי בחיוך. הוא התקרב אליי ובחן את הצדפה. "הצדפה שלי" הוא אמר מופתע "מדהים לראות איך היא נשמרה"
"הצדפה שלך?" שאלתי, די מופתעת
"אכן, הצפה של פוסידון, מתנה המוענקת לילד אהוב…." הוא השתתק ולרגע חשבתי ששמעתי אותו אומר "…או לקורבן" אבל הוא חייך כאילו לא אמר את כל זה.
"מי אתה…" שאלתי "אדוני?" הוספתי. הרגשתי שזה חשוב לומר את זה.
"אני מניח שלא תוכלי לזהות אותי" הוא אמר בחיוך
"אני אמורה לזהות?" שאלתי בחיוך ועיניו נצצו.
"אני רואה שלא איבדת את חוש ההומר של אימך"
"אימי?" שאלתי "כלומר אתה… אתה…."
"כן, טוב. את לא צריכה להיות דרמטית" הוא אמר ופרץ בצחוק למראה פניי
"אבל, אתה, כלומר…" התבלבלתי. האם הגיוני שהאדם שעומד מולי הוא לא אחר מאשר פוסידון, אל הים המיתולוגי, שהוא גם אבא שלי?
"טוב" הוא אמר והרצין "אין לנו פה הרבה זמן"
"אין לנו…"
"אמה בלי שאלות" הוא אמר "אני רוצה שתיזהרי מלוקאס"
"אבל…"
"בלי שאלות, זוכרת?" הוא אמר ואז המשיך "לוקאס הוא בן אתנה, הייתי רוצה לסמוך עליו אבל אני לא יכול. אתנה היא אלת החוכמה, היא תנצל כל הזדמנות, כל פרץ ואפילו הקטן ביותר כדי לפגוע בי. העניין של המלחמה מתחיל להיות נורא רציני, אפילו האלים מתחלקים"
'ייפולוגו האלים לכדי צדדים'. נזכרתי באימה בנבואה ובמה שאמרה. הבטתי בו בפחד. המלחמה הזאת מתחילה? ומה עם ה… מי שזה לא היה שאמר לי שאני הבת של הגדול? 'פוסידון הוא אחד משלושת האלים, הנקראים גם שלושת הגדולים. שלושת הגדולים הם: זאוס, פוסידון והאדס'. אמר לי קול בתוכי.
"מה זה היה?" שאלתי.
'מישהו שיכול לתקשר איתך?' הציע הקול בתוכי בצחוק
"זה לא אתה נכון?" שאלתי בפחד ופניתי אל פוסידון. המחשבה שהוא ידע על מה אני חושבת בכל רגע זה היה מטריד.
"לא" הוא ענה "אבל מישהו שמחבב אותך ודואג לך"
"פרסי" אמרתי בחיוך כשמערבולת נוצרה סביבי וסחפה אותי מעלה. "תודה אבא!" קראתי, שנייה לפני שהכל החשיך.
פקחתי את עיניי, לא תאמינו מי ישב על המיטה שלי והביט בי.