היומן של אדיסון צ'רלס|הקדמה – פרק 1

"אדיסון, אדיסון…" הוא קרא לי, אני כבר הסתובבתי ממזמן. הוא קרא לי שוב: "אדיסון…" הקול שלו היה שבור, אבל לא יכולתי להישאר שם, לידו. הוא רץ אחרי כבר, התחיל לרדת גשם, הדבר האהוב עלי. הגשם התחזק ומהר מאוד הפך למבול, ספק עצובה ספק מאושרת המשכתי ללכת מהר לכיוון ביתי. שלוליות ניתוו על המדרכה. רון המשיך לרוץ אחרי. הוא קרא את שמי חזק יותר. שמעתי את ליבו נשבר בקולו. עצרתי לרגע. לא הייתי צריכה לוותר על כוחותי, חשבתי לעצמי. רון רץ אלי, שמעתי את קול צעדיו במבול היורד. "אדיסון אני מצטער, סליחה, אני אוהב אותך" הוא אמר. הוא חושב שרק כמה מילים יגרמו לי לסלוח לו?! על מה שעולל? התבוננתי לרגע בפניו, בעיניו החומות, הדומעות מעצב. נזכרתי בימים שעוד אהבתי אותו. בימים הקשים… שעוד נלחמנו באורגון. הוא התקרב אלי. ניסה לדבר אבל לא נתתי לו, הסתובבתי משם ובזמן שעשיתי את זה אמרתי: "רון, זה לא יעזור לך…" הוא המשיך לרוץ אחרי. "אדיסון, תקשיבי לי רגע…"
הגברתי את קצב צעדיי. אחרי כמה דקות הייתי בפתח ביתי. נכנסתי, אמא הייתה שם, היא ראתה את עיני האדומות. "מה קרה?" היא שאלה. "זה קשור לרון?" בלי לענות עליתי לחדרי. צלצלתי ליהלי. "מה קורה?" הוא שאל, עליז. "יהלי, אני אני…" גימגמתי לטלפון בבכי. "את מה?" הוא שאל, כאילו צוחק עלי. "אני רבתי עם רון!" עכשיו ממש בכיתי. יהלי ניסה לעודד אותי. "נו, אתם תשלימו מחר!" הוא אמר לי. "אבל הפעם זה יותר גרוע" אמרתי ליהלי "מתי הפעם האחרונה שרבנו?" יהלי לא ענה. "אתה רואה? לא רבנו אף פעם, אבל עכשיו זה ממש רציני". יהלי עכשיו היה קצת יותר רציני, פתאום שמעתי קולות צחוק מהטלפון. "איפה אתה?" שאלתי אותו. "אני, אה עם אמה וכמה ילדים מהכיתה, הלכנו לסרט". התעלמתי מזה שהוא לא הזמין אותי בכלל ואמרתי לו: "יהלי, מה לעשות? הוא שבר לי את הלב!". "אני אדבר איתו" הוא אמר. "הכל יהיה בסדר". שכבתי על המיטה, עם הבגדים הרטובים שלי, פתאום שמתי לב למבול שהיה בחוץ, קמתי מהמיטה והבטתי החוצה דרך החלון, המבול טיפטף ונקש בחלוני. הגיע הסתיו…