*Sabrina*
מקווה שתאהבו...
מוקדש לאור, סהר, ירדן, ליסה, עדן וכל מי שקורה את הסיפור ואין לי מושג שהוא קורא אותו...
בכל מיקרה... ~תגובות~ !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מורעל ~ פרק שלישי

*Sabrina* 08/11/2011 183 צפיות 2 תגובות
מקווה שתאהבו...
מוקדש לאור, סהר, ירדן, ליסה, עדן וכל מי שקורה את הסיפור ואין לי מושג שהוא קורא אותו...
בכל מיקרה... ~תגובות~ !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

השיעור נגמר כעבור חצי שעה בערך. טיילור ליווה אותי לקפיטריה.
"את מודעת לעובדה שאת רחוקה מלהיראות ארגנטינאית, נכון?" צחק,
"אכן כן," הודתי באשמה,
"אבל להגנתי המבטא הוא המכשול היחידי מלהשלים את המראה, אם אני לא טועה…"
"להשלים את המראה?" גיחך "את חושבת שלהיות אמריקאי זאת המטרה נכון?" שאל בהפתעה,
"אני טועה?" שאלתי בתהייה,
"ברור," צחק "המטרה היא לבלוט להיות מיוחד, כמוך…" אמר בהתרסה,
"אני? מיוחדת? למה מה קרה? מי מת?" החזרתי.
"אבל תודי שאת מיוחדת…" הפעם היה רציני,
"לא אני לא!," התעקשתי "אני בסך הכל נערה מתבגרת עם המווון בעיות!" סיכמתי.
"באמת?," התעניין "איזה סוג של בעיות?" חקר אותי תוך כדי שתפסנו מקום באחד השולחנות.
"בעיות מהסוג שהם לא עניינך?" עקצתי "ועוד.." אמרתי במתק שפתיים, צחקנו ביחד.
"את צריכה משהו מהלוקר?" שאל תוך כדי שהציץ בשעונו.
"האמת שכן…", נזכרתי "אתה יכול ללוות אותי או שאתה כבר צריך ללכת לכיתת מדעים?" שאלתי,
"מדעים" אמר בצער,
"זה בסדר" חייכתי,
נפרדנו וכל אחד פנה לדרכו.
ניסיתי להבין את ההוראות שטיילור צייר על כף ידי,
הייתי כ"כ ממוקדת שלא שמתי לב (כרגיל), שאני עומדת להיכנס במישהו ולפזר את כל הספרים בכל רחבי המסדרון,
"לא נכון," נאנחתי ביאוש,
"למה תמיד הכל קורה לי?"
התכופפתי לרצפה והתחלתי לאסוף את הספרים ביאוש,
גם הזר קרע ברך ועזר לי לאסוף את הספרים,
"אני ממש מצטערת…", "אני באמת לא יודעת…",
"זה בסדר" קטע אותי והושיט את ידו כדי לעזור לי לעמוד על רגלי שוב,
"תודה" נעזרתי בידו,
"ניק" לחץ את ידי,
"סברינה" לחצתי בחזרה,
"את חדשה פה?",
"האמת שכן," חייכתי,
"יש לך מושג איפה זה הבניין של ה…,",
"קאפא נו פאי? השלים,
"בדיוק," חייכתי,
"כן אני בדיוק בדרך לשם אני יכול ללות אותך",
"בשמחה" חייכתי שוב,
ניק היה גבוה מאוד ושרירי,
היה לו שיער שטני ועינים בצבע של נחל, מן כחול אפרפר כזה.
"וואו…" נפלט לי,
"מה?" תהה,
"סתם פשוט העיניים שלך, הן..",
"מיוחדות?" ניסה להשלים,
"מדהימות." אמרתי,
"תודה?," חייך "נראה לי…",
"האמת שגם שלך לא ראות בכלל" חייך חצי חיוך,
"תודה?," ציטטתי אותו "נראה לי…" התרסתי.
המשכנו ללכת עד שהגענו לבניין אחד בנוי לבנים אדומות,
מוקף ברחבה ענקית של דשא ירוק,
בכניסה עמדו שתי דלתות עץ עבות,
הבניין נראה כאילו יצא מאיזה עיתון אנגלי,
לא שייך אבל בכל זאת מדהים ביופיו,
לחצתי על האינטרקום,
"סיסמא?" ענתה לי מזכירה,
"פאי נו קאפא" קראתי בהיסוס מהיד שלי,
הזמזם נישמע והדלתות נפתחו…


תגובות (2)

תמשיכי!

09/11/2011 21:08

יפה!!

11/11/2011 09:05
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך