מורעל ~ פרק שני

הגענו לשער מפוצל בצבע כסוף ובגובה של משאית וחצי בערך, השערים נפתחו ולפנינו נגלה מבנה עצום בגודלו בסגנון מכובד ביותר, שופע תלמידים בסריגים בצבעים שונים. ארו התקדם עוד צעד אחד ונעצר, מהסס. "היי," אמרתי "אתה תהיה בסדר, איפה ארו בעל הביטחון העצמי שאני מכירה?, אה?" הוא חייך "אני מקווה שהוא פה כי אני לא רואה אותו"
"בוא פשוט נקווה שלא השארת אותו באריזונה " חייכתי "גם אני מקווה" לחש, "בהצלחה" לחשתי בלטינית "בהצלחה" לחש בספרדית, ושם נפרדו דרכנו לשלום,
המשכתי ללכת לכיוון הבניין "סליחה," פניתי למישהו שעמד בתוך קבוצת בנים המקיפה אותו ומחכה למוצא פיו.
"אתה יכול לעזור לי?" שאלתי, לקחו כמה שניות עד שכל תשומת ליבו הייתה מרוכזת בי
"היי," אמר בחיוך "איך אני יכול לעזור לך?" המשיך בזמן שסקר אותי ולא פסח אל אף חלק בגופי
"אולי אתה יודע איפה זה המזכירות, אני צריכה להירשם…" אמרתי בחיוך,
"בטח, אני יכול לקחת אותך לשם את רוצה…" חייך, ידעתי שזה היה פלרטוט, אבל התעלמתי
"גם אם רק תכוון אותי זה יעזור אבל אם אתה רוצה ללוות אותי אני לא חושבת שהתשובה שלי היא מה שתמנע ממך…" עקצתי, כל חברי הקבוצה חייכו וחיכו למוצא פיו.
"אני אלווה אותך, אני במילא צריך ללכת לשם" אמר בקלילות ,אז נלך?"
הינהנתי והמתנתי שייפרד מחבריו והמשכנו לכיוון הכניסה הראשית לבניין, הוא היה גבוה יותר מארו, בערך מטר 85, שיער בגוון חום אדמוני עם גוונים דבשיים וכמה גוונים בהירים יותר, עיניים בצבע ים ושיניים לבנות מושלמות,
"בדרך אגב," אמר "אני ג'רמי" והושיט את ידו ללחיצה "סברינה" חייכתי "סברינה?" תהה
"שם מיוחד" "תודה?" חייכתי במבוכה "זה כאן" הודיע ,
היינו בפתח של חדר גדול שבתוכו יש משרדים רבים נוספים, נכנסנו למשרד וניגשנו למזכירה שישבה בדלפק לבן עם לפטופ ולעסה מסטיק.
"תודה," אמרתי לג'רמי, "בכייף" חייך.
"שלום," פניתי למזכירה, היא הרימה אלינו מבט תוהה "אפשר לעזור?" שאלה תוך כדי לעיסת המסטיק בקולניות.
"האמת שכן..," חייכתי "אני צריכה למלא כמה טפסים..",
"מה השם?" קטעה אותי והתכופפה לעבר מגירה שהייתה מתחת לשולחן,
"סברינה," אמרתי. היא המשיכה להסתכל עלי מחכה שאני אשלים את שמי המלא. "סברינה מריה מונטויה פיורה" נאנחתי, המבטא הספרדי שלי כבר חשף אותי בזמן שאמרתי את שמי,
מבטים מופתעים הופנו אליי, הסמקתי קלות. היא הוציאה תיקייה ושלפה ממנה חבילת דפים,
היא הושיטה לי עט והתיישבתי למלאות בשולחן מרוחק יותר מהדלפק,
הרגשתי את מבטו הבוחן של ג'רמי סוקר אותי שוב ושוב מנסה לראות איפה טעה,שבתי עם הטפסים למזכירה והיא שלחה אותי ואת ג'רמי לכיתה י"א 3.
ג'רמי דפק בדלת ופתח אותה,כל הראשים הופנו לדלת.
ג'רמי חצה את הכיתה לעבר המורה ונתן לה פתק החתום ע"י המזכירה, ראיתי בזווית עיני את הבנות מחייכות לעבר ג'רמי בחולמניות ומעפעפות בריסיהן,
והוא?, אפילו לא מבחין במתרחש סביבו, ממוקד במטרה.
המורה הרימה את ראשה ואמרה בחיוך מופתע מעט "כיתה תכירו את סברינה," ,
נכנסתי בהיסוס והרגשתי עקצוצים בכל הגוף,
המבטים הבוחנים של חברי החדשים לכיתה צרבו את עורי החיוור,
ניגשתי אל המורה בחצי חיוך "איפה לשבת?" שאלתי ושוב המבטא הספרדי ארגנטינאי חשף אותי והמבטים הצורבים חזרו גם המורה הופתעה ואז חייכה ואמרה בספרדית "ליד טיילור,"
והצביעה למושב ריק, השולחן השני מהסוף "תהיה בעיה?" המשיכה,
מורה לספרדית, איזה יופי חשבתי "לא, " אמרתי בחיוך מזויף וניגשתי לעבר מקומי, בדרך הייתי צריכה להימלט מרגליים מכשילות, מטוסי נייר והכי נורא, מבטים קנאים ובוחנים. לבסוף הגעתי למושבי בשלום, נופפתי לשלום לג'רמי והוא הנהן ויצא מהכיתה.
בחנתי את חברי החדש לשולחן, נער שזוף, עיניים ירקות דבשיות ושיער חום ערמוני, הוא לבש מדי אחווה זהים לשל ארו וג'ינס כהה,
"היי," אמרתי "היי," הוא הרים את עיניו אלי וסקר אותי באגביות,
"סברינה" הושטתי את היד "טיילור" לחץ אותה בחצי חיוך,
איכשהו הרגשתי בפנים שלי ולו יש הרבה במשותף, במיוחד בגלל העובדה שגם לא היה מבטא ספרדי ארגנטינאי…